דוקטור דוליטל מאלוני הבשן
ד"ר ירון דקל עוסק במחקר של תהליך ביות חיות המשק של האדם. לדבריו המחקרים מלמדים כי בניגוד למה שחשבו בעבר: לא אנחנו אמצנו את חיות הבית אלא הן אמצו אותנו
באלוני־הבשן, היישוב המזרחי ביותר בישראל, שומעים היטב את הדי המלחמה בסוריה. אבל חוץ מרעשי הרקע הללו ("הגענו לכאן בדיוק כשזה התחיל, אז לילדים שלי זה נשמע טבעי"), ד"ר ירון דקל מרוצה מאוד מהבחירה לגור במקום הכי רחוק מגוש דן שבו גדל, וממנו ביקש לברוח במשך שנות העבודה על הדוקטורט בביוכימיה באוניברסיטת תל־אביב. עכשיו הוא נמצא במקום הנכון מבחינתו, בתוך שמורת טבע עם הרבה חיות בר.
כשהוא רואה בצדי הדרך פגר של שועל שנדרס, צבי שמת, חזיר בר או תן, הוא עוצר בצד ושולף את הסקלפל, סכין המנתחים, נוטל חתיכה ("לרוב מהאוזן. אם יש אוזן") ו"מרצף" אותה – כלומר, מנתח את הרצף הגנטי בדי־אן־איי שלה. הרצף הגנטי של חיית הבר מצטרף לאוסף של דקל, שנועד להעניק לו עוד ועוד חומר למחקר המתמשך שלו על ההבדלים הגנטיים בין חיות הבר לחיות המשק, או החיות המבויתות.
בבוקר יום ראשון שעבר ירד דקל ממרומי הגולן אל הסאונה המהבילה של פאתי רמת־גן ("אתה מבין למה ברחתי מכאן?"), כדי לאסוף מהספארי קצת אשך אריה וכמה שערות ג'ירפה, דברים שלא מסתובבים ביערות הבשן. דקל, בן 38, חוקר חיות מאז שהיה ילד, ובמשך שנותיו באוניברסיטה הדריך בספארי. סיבוב שם לצדו הוא חוויה מאלפת: האיש מכיר את החיות אישית ומדעית גם יחד. כדוקטור דוליטל לכל דבר הוא ניגש אל הג'ירפה, מפטפט איתה קלות, ותוך כדי שיחה משיג ממנה כמה שערות לטובת המבחנה שלו.
הוא חוקר במכון לחקר הגולן, מלמד במכללה האקדמית צפת ובמכללת תל־חי, ומתמחה בגנטיקה של בעלי חיים וצמחים - תחום שסובל, לדבריו, מתת־מחקר. לאחרונה הוא פרסם בכתב־העת המדעי BMC Genomics מחקר שעסק בסיבה הגנטית לכך שפרות מייצרות חלב גם אחרי שחדלו מלהיניק - והן עשו כך, מתברר, הרבה לפני שהתפתחה תעשיית החלב. המחקר קשור בגן המכונה TP53, שנחקר לעייפה אצל בני אדם בשל הזיקה שלו למחלת הסרטן, אך כמעט לא נחקר אצל בעלי חיים. "היה אפשר לקדם מאוד את חקר הסרטן אם היה קצת קשר בין חוקרי המחלה ובין הווטרינרים", אומר דקל. "כלבים מתים כל הזמן מסרטן דומה מאוד לזה של בני האדם, אבל המערכת המדעית שבויה בהרגלים ועושה הכול עם עכברים. מחוללים אצלם סרטן ואז בודקים עליהם טיפולים, במקום לעשות את הניסויים הללו על כלבים שממילא גוועים מסרטן ושאולי יכולים להינצל – וגם ללמד אותנו הרבה יותר על הסרטן האנושי".
לב המחקר של דקל עוסק בתהליך הביות, סאגה שראשיתה אי שם בפרהיסטוריה עם ביותו של הכלב ("יש ויכוחים גדולים על העיתוי, שנמתחים מלפני 40 אלף שנה ועד לפני 14 אלף שנה"), ולמעשה נמשכת עד היום. דקל מפתח ומלמד את הקורס היחיד העוסק בתחום באקדמיה הישראלית, במסגרת לימודי תואר שני בביוטכנולוגיה במכללת תל־חי.
עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
לפי התפיסה הרווחת, בתהליך הביות האדם נוטל בעלי חיים מן הבר ומתאים אותם לצרכיו. בעקבות התועלת שמביאים בעלי החיים לאדם הוא דואג למזונם ולרבייתם, ולמעשה מגדל אותם. כך למדנו בבית הספר, כך כתוב באנציקלופדיות לנוער וכך גם כתוב בוויקיפדיה העברית (לפחות עד פרסומה של כתבה זו). כתוצאה מ"האימוץ" מתפתח זן חדש של בעלי חיים, המותאם לחיים לצד האדם. אבל המודל הזה, שרווח בחשיבה המערבית עד לשנות התשעים, הולך ומתגלה כהפוך מהמציאות: נראה שיותר משהאדם רצה ליהנות מתכונותיהם של בעלי החיים, בעלי החיים רצו ליהנות מתכונותיו של האדם.
"שמעו והקשיבו והאזינו, ואספר לכם מה שהיה וקרה ונעשה בימים שבהם היו בהמות הבית בהמות בר, וחיות הבית היו חיות בר, וכולן יחד היו פראים שבפראים. הכלב היה פרא, והסוס היה פרא, והכבש היה פרא, והחזיר היה פרא, והפרה ודאי היתה פראית, ובדרכים בודדות התהלכו להם ביערות פראים רטובים. ומי היה הפרא מכולם? החתול. לבדו התהלך, וכל המקומות היו שווים בעיניו.
"מובן מאליו שגם האדם היה פרא, פרא במאוד־מאוד. ולא היה איש בית אף כלשהו עד שפגע באישה. והיא אמרה שאין זה לפי רוחה שיחיה כפרא אדם. היא בחרה לה מערה טובה ויבשה לשכב בה, במקום ערמת עלים רטובים; והיא פיזרה חול נקי על הארץ; והיא הציתה אש עצים טובה בתוך תוכה של המערה; ועל פי המערה תלתה עור יבש של סוס בר, הראש למעלה והזנב למטה, וכה אמרה אל בעלה: 'היה זהיר, חביבי, לנגב רגליך כשאתה נכנס, ולא נהיה מתביישים בפני הבריות'".
(מתוך "החתול אשר התהלך לבדו" בספר "כן היה", מאת רודיארד קיפלינג. עברית: אברהם רגלסון)
מחבר "ספר הג'ונגל" רודיארד קיפלינג, שהרבה לעסוק בחיות, כתב את המשל החביב הזה על ביות בעלי החיים ב־1902. בדמיונו הספרותי, מתברר, הוא ביטא את מה שהמחקר הבין רק הרבה אחריו. הסיפור המדעי הישן, שמשום מה עדיין חי ובועט בידע הפופולרי, סיפר שבני האדם הקדמונים רצו להיעזר בחיות לציד ולהגנה על מערותיהם, ולשם כך טיפחו גורי זאבים שהפכו להיות האבות הקדומים של הכלב: נאמנים לאדם, ידידותיים, מרוסנים לאין ערוך מהזאב הפראי. אלא שהניסיון המצטבר בשמורות טבע הקשה על התיאוריה הפשטנית הזו. מתברר שגורי זאבים, גם כאשר אכלו מידיהם של בני אדם ו"הוחתמו" מגיל צעיר מאוד לראות במטפל את ההורה שלהם, לא התקרבו כלל למודל של הכלב. השריטות העמוקות על ידיהם של המגדלים – במקרה הטוב - העידו פעם אחר פעם שהרעיון של טיפוח גורי זאבים הוא רומנטי, אבל לא מעשי: הזאבים שאולפו גדלו להיות מסוכנים יותר מאשר זאבי הבר.
בעוד במערב השתעשעו ברעיון של גידול גורי זאבים, עמוק ברוסיה הסובייטית כבר ידעו שהסיפור אחר לגמרי. דמיטרי בלאייב, ראש המכון הרוסי לציטולוגיה וגנטיקה בעיר האקדמית (אקדמגורודוק) בנובוסיבירסק, ערך בשנות השישים מחקר מרתק בעל תוצאות מפתיעות, ששינה את החשיבה על תהליך הביות. מחקרו של בלאייב - שכתב "סיינטיפיק אמריקן" ד"ר ג'ייסון גולדמן הגדיר כאיש "האחראי כנראה יותר מכל אדם אחר להבנתנו את תהליך המעבר מזאב לכלב" - כמעט לא היה מוכר למערב. רק ב־1999, לא פחות מ־41 שנה אחרי מותו, פרסמה יורשתו בתפקיד, לודמילה טרוט, מאמר ב"אמריקן סיינטיסט" על תוצאות הניסוי.
גורי זאבים מוחתמים כנראה לא נשכו את ידיו של בלאייב עצמו, אבל משהו אחר הפריע לו לקנות את התיאוריה על האדם הקדמון המביית בעלי חיים. לחיות המבויתות שורה ארוכה של תכונות המבדילות אותן מהמינים שמהם התפצלו. את התכונות הללו לא יכולה לייצר גם השבחה גנטית משוכללת מאוד, שכמובן לא עמדה לרשותו של האדם הקדמון. בין השאר, בפרוות בעלי החיים המבויתים מופיעים כתמים לבנים, הבולט שבהם בין האוזניים, במקום צבעי ההסוואה של מין הבר; הגפיים שלהם קטנות יותר, וגם מסת הגוף; הקרניים מנוונות או קטנות משמעותית מאלה של מין הבר; הגולגולת והמוח קטנים יותר; האוזניים שמוטות; והזנב מתגלגל על הגוף.
בעלי החיים המבויתים גם נעדרים את המחזוריות העונתית של הרבייה, ולכן הם פוריים יותר. בשגר שלהם יש יותר ולדות מאשר במין הבר; ורובם גם נעדרים את השרת השיער העונתית, ההדרגתית, האופיינית לכל חיות השדה. "אינני יכול למנות ולו חיה מבויתת אחת שאין לה – לפחות בחלק מן הארצות – אוזניים שמוטות", העיר בפליאה צ'רלס דרווין בספרו הקלאסי "מוצא המינים" (1859). התופעה הזו לא קיימת בשום חיה מחיות הבר, למעט אוזני הפיל.
אך המאפיין המובהק ביותר של חיות הבית הוא מה שמכונה בשפה מקצועית "נאוטניה" – שמירת מאפייני הנעורים בגיל מבוגר, או הגעה לבגרות מינית בשעה ששאר מאפייני ההתפתחות "נתקעים" בגיל צעיר. "כלב בוגר דומה לזאב בגיל שלושה חודשים", אומר דקל. "זה כמובן שונה מזן לזן - ההאסקי, למשל, שהוא אולי ה'זאבי' שבין הכלבים, מגיע רחוק יותר, נניח עד גיל ארבעה חודשים של זאב. אבל זהו. כל הכלבים הם מעין גורים, וכך גם כל העזים והסוסים ושאר החיות המבויתות.
"אם תשווה את הגנום של מין הבר ואת הגנום של המין המבוית, תמצא שהרצף הגנטי כמעט זהה – אבל מה ששונה הוא האופן שבו מופעלים הבקרים, המורים לגוף לשחרר הורמונים כאלה ואחרים ומנהלים את תהליך המעבר מגור לבוגר. אצל חיות הבית תהליך ההתבגרות מתחיל מאוחר יותר, מתרחש לאט יותר, ומוקפא באמצע הדרך. לכן החיות המבויתות אגרסיביות פחות, ויש להן מראה 'גורי' וחמוד יותר".
אחת התופעות המבחינות בין הזאב לכלב הוא "תקופת הפחד". הגור הצעיר מקבל דחיפה הורמונלית להפוך לדרוך וערני יותר, לדעת לחוש בסכנה מתקרבת ומנגד להיות אגרסיבי וממוקד כטורף. המינון של הדחיפה ההורמונלית אצל חיות הבר הוא עצום, והתהליך מתרחש מהר ובעוצמה גבוהה. בגרסה הכלבית הכול עדין הרבה יותר: יש שינוי הורמונלי מתון, שמגיע בשיאו לרמות נמוכות שלעולם לא יהפכו את הכלב לטורף עז ומהיר או לחמקן בעל עיתוי מושלם.
בלאייב הניח שבדרך כלשהי, כל המאפיינים המגוונים המשותפים לחיות הבית, נובעים משינוי גנטי אחד. השינוי הזה צריך להיות קשור לעצם הביות – שהרי אין מכנה משותף אחר לבעלי חיים כמו כלב וחזיר, סוס או כבשה, מלבד הממשק עם היצור האנושי. החוקר החליט לערוך על שועלי כסף סיביריים ניסוי פשוט, המושתת על יחסם לבני האדם שמבקשים להתקרב אליהם. השועלים גודלו במשקי פרווה כבר כמה דורות, אך עדיין היו פראיים בהתנהגותם. בלאייב הפריד בין השועלים התוקפניים, שהגיבו לניסיונות ההתקרבות באגרסיביות, ובין אלה שחששו פחות מבני האדם ונטו להתקרב אליהם.
"הוא כינה אותם כנועים, אבל אפשר גם לקרוא להם חצופים", אומר דקל. ההפרדה התעלמה, בכוונה תחילה, מכל הבדל פיזי בין השועלים, והתייחסה רק להבדל ההתנהגותי ביחס לבני אדם. התוצאה הייתה מדהימה וחד־משמעית: בתוך שנים לא רבות, לאחר כמה דורות של הכלאה בין שועלים נוחים לבריות ובין עצמם, קיבלו הצאצאים מאפיינים של חיות מבויתות: כתמים לבנים, זנבות מגולגלים, אוזניים שמוטות, רגליים קצרות.
גם הידידות כלפי האדם התגברה: השועלים החדשים התחרו ביניהם מגיל צעיר מאוד על מציאת חן בעיני המטפלים, התרפקות עליהם וציות להוראותיהם. גם התהליכים ההורמונליים השתנו עם התקדמות הדורות המוכלאים. בגיל צעיר יותר ויותר היו הגורים מסוגלים ליצור קשר עם המטפל, כמו גורי כלבים, ותקופת הפחד הגיעה מאוחר יותר ובצורה עדינה יותר. המסקנה של בלאייב הייתה שהשינויים הגנטיים הם תוצאה של ההתקרבות אל האדם, ושההתקרבות הזו היא תכונה של פרטים מסוימים בתוך האוכלוסייה. "התהליך הפוך ממה שחשבנו", מסכם דקל. "לא בני האדם בודדו לעצמם כמה זאבים, אלא זאבים מסוימים נצמדו לבני האדם.
סביר להניח שסביב המגורים של האדם הקדמון, הצייד, היה אפשר להשיג עצמות טובות ושאריות אחרות. הזאבים הריחו והתקרבו, אבל כשהאדם יצא מהמערה עם הנבוט, הם ברחו - חוץ מאחד או שניים, שמסיבה כזו או אחרת חששו פחות מהאדם, ונשארו בסביבה. אלו שנשארו, תואמים לשועלי הכסף הנחמדים, החצופים או הכנועים, של בלאייב: כשהם מעמידים צאצאים מתקבעת הנטייה להגיע לסימביוזה עם האדם ולא לחשוש ממנו, ובתוך דורות ספורים כבר אין לנו זאב אלא כלב. הכתמים הלבנים מופיעים, המחזור העונתי נעלם, האוזניים נעשות שמוטות והנאוטניה – ההתקבעות במצב הגורי – משתלטת".
במקביל, בעלי החיים שבחרו להיצמד אל האדם מגלים שהעסקה טובה: הם אמנם מאבדים הרבה מהיכולות שלהם כחיות טרף וכחיות בר, אבל מה שבהקשר אחר יכול להיתפס כפגם גנטי, הופך לחסר חשיבות בשביל חיה שהיא חלק ממשק הבית האנושי. הזאבים נאבקים על מרחב מחיה, בעוד הכלבים זוכים בו כשהם הופכים להיות ידידיו הטובים ביותר, והקדומים ביותר, של האדם.
איך אמר קיפלינג?
"כשהגיע כלב הבר אל פי המערה, הרים את עור הסוס היבש בחוטמו, הריח את ריח הניחוח אשר לצלי הכבש, ובהבט האישה אל עצם הכתף שמעה את כלב הבר בא, ותצחק ותאמר: 'הנה הראשון בא. יצור פרא מיערות הפראים. מה אתה חפץ?'. אמר כלב הבר: 'הו אויבתי ואשת אויבי, מהו הדבר אשר ריח ניחוח נודף ממנו בכל היער?'. הרימה האישה עצם צלויה מצלי הכבש, זרקה אותה אל כלב הבר ואמרה: 'יצור פרא מיערות הפראים, טעם נא!'. כלב הבר גירם את העצם, והיא ערבה לחכו יותר מכל מה שאכל מימיו. פתח את פיו ואמר: 'הו אויבתי ואשת אויבי, תני לי עוד אחת'.
"אמרה האישה: 'יצור פרא מיערות הפראים, עזור נא לאיש לצוד ציד ביום, ושמור על המערה הזאת בלילה, ואתן לך עצמות צלויות כל כמה שתחפץ'. (...) כלב הבר זחל אל תוך המערה, הניח ראשו בחיק האישה, ואמר: 'הו ידידתי ואשת ידידי, אעזור לאישך לצוד ציד ביום, ואשמור על המערה בלילה'. (...) כיוון שהקיץ האדם משנתו, אמר: 'מה כלב הבר עושה כאן?'. אמרה האישה: 'לא ייקרא עוד שמו כלב הבר, כי אם הידיד הראשון יהיה שמו, כי הוא יהיה ידידנו לעולם ולעולמי עולמים. קחהו אתך בצאתך לצוד ציד'".
(מתוך "החתול אשר התהלך לבדו")
אחרי שהחיה בחרה להפוך לחלק מהמשק האנושי, מגיע שלב ההתערבות האנושית בדרך של השבחה גנטית: בני אדם יוצרים הכלאות שנועדו לחזק תכונות מועילות מבחינתם, החל בצבע וכלה בהתנהגות, ולעתים גם מצליחים להביא כך לעולם גזעים חדשים. פעמים נדירות מדובר בתהליך אכזרי, כפי שמספר דקל על הכלב הדני הענק. "הגזע הזה הוא הנצחה של מחלה", מסביר דקל. "בשל מוטציה גנטית בעל חיים יכול ללקות בענקיות – גיגנטיזם. מישהו התלהב מכך, איתר זכר ונקבה הלוקים באותה תסמונת, ופיתח זן מעוות שסובל כל חייו: הלב של הדני הענק קטן מכדי לשאת את הגוף הגדול, ותוחלת החיים של הכלב היא שש שנים בלבד. יש כאן הרבה צער בעלי חיים".
הכלב הוא אכן ידידו הוותיק ביותר של האדם, אבל כאשר הפך האדם מצייד לחקלאי, מסביר דקל, הופיעו חיות המשק האחרות, אוכלות העשב. "כמו שהעצמות שזרק הצייד משכו את הזאב, השדות של החקלאי משכו את היעלים וכבשי הבר. חלקם הפכו לעזים ולכבשים שלנו, בהמשך הגיעו שוורי הבר וחזירי הבר שהפכו לפרות ולחזירים, ובדרום אמריקה בויתו האלפקה והלמה. זה לא מקרה שהביות של כל המינים הללו התרחש דווקא אחרי המהפכה החקלאית: לפני כן לא הייתה לבעלי החיים הללו כל סיבה להתקרב לבני האדם".
בהמשך בוית הסוס, וכמעט אחרון – החתול. "החתול מגיע בעקבות יוסף", אומר דקל בחיוך. "העדויות הראשונות על חתולים כחיות במשק האדם מקורן במצרים. סביר להניח שהחתולים נמשכו אל העכברים שהתרבו שם במחסני התבואה - אולי במחסנים של יוסף".
כאשר החיה מסתפחת אל האדם, כך מתברר, היא גם נעשית טיפשה יותר. השוואה בין זאבים לכלבים בתחום הזה אינה מחמיאה לאחרונים: זאבים יהיו טובים מהם לאין ערוך בפתרון בעיות, ביציאה ממבוכים ובלמידה מניסיון. הראש של הזאב גדול בכ־20 אחוזים מזה של הכלב, שפשוט לא צריך מוח גדול כל כך. רק בדבר אחד הכלבים מוכשרים הרבה יותר מהזאבים: הבנת בני אדם. את מקור היכולת הזו אפשר למצוא דרך ההשוואה לשועלים של בלאייב: במאמר שפורסם ב־2006 הוצג ניסוי המלמד עד כמה הם דומים לחיות מחמד קלאסיות. היכולת של שועלי הכסף הללו לפענח רמזים מבני אדם על מזון מוחבא, למשל, התגלתה כגדולה לאין שיעור מזו של שועלי פרא – גם כשמדובר בגורים צעירים, שלא התנסו בעצמם בקשר קודם עם בני אדם. זה בגנים.
"יש פתגם באנגלית שאומר שהכלב חכם מספיק כדי לבצע פקודות של בני אדם, וטיפש מספיק כדי לבצע פקודות של בני אדם", אומר דקל, אבל מוסיף הסתייגות - "בניסויים הללו רגילים להציג את הכלב ככנוע לעומת חיית הבר, אבל החיבור עם בני אדם אינו רק כניעה: יש בו גם אומץ ליצור קשר עם יצור אחר ולא לפחד ממנו. חז"ל אומרים שהכלב הוא 'עז שבחיות', האמיץ או החצוף מכולם. במלחמת העולם השנייה שלח הצבא הרוסי כלבים עם מטעני חבלה לעבר טנקים גרמניים, כדי שיפוצצו אותם. אז אפשר להגיד שהכלב הוא טיפש שמבצע כל פקודה, אבל מצד שני כשאתה רואה כלב רץ לעבר מפלצת הברזל הענקית שקרויה טנק, זה מדהים. אין חיה אחרת שתעשה דבר כזה".
בקורס של דקל על הביות הוא משלב את ביות הצמחים – הדגנים והקטניות של המהפכה החקלאית הקדומה – עם ביות בעלי החיים. מבחינה היסטורית, הוא מסביר, התהליך משולב, אבל הדמיון הוא גם מהותי: גם בתהליך הביות של הצמחים, חסרונות טבעיים הפכו ליתרונות במשק האנושי.
כך למשל היה במקרה של החיטה. מה ההבדל העיקרי בין חיטת הבר לחיטה התרבותית? הראשונה משירה את הגרעינים באופן טבעי, בעוד שבאחרונה הזרעים נשארים על השיבולת עד שהקומביין יבוא ויקצור. "זוהי כמובן מוטציה גנטית שמזיקה למטרה העיקרית של הצמח: הפצת הזרעים. אם הזרעים לא נופלים מהשיבולת, הרוח לא מעיפה אותם, ולחיטה לא יהיה המשך. אבל כאשר האדם בא ללקוט, הוא ימצא הכי הרבה גרעינים דווקא בחיטה ששכחה להשיר אותם". התוצאה היא שרוב מה שהאדם יזרע יהיו דווקא הגרעינים המשונים, ששכחו ליפול, והרי לנו דורות ראשונים של חיטה תרבותית – כזו שבעצמה אינה מסתדרת, אבל בממשק עם האדם היא כובשת את כדור הארץ מידי חיטת הבר.
"גם שאר היתרונות של הזנים התרבותיים הם לרוב חסרונות בעיניים של אבולוציה נטולת־אדם. קליפה דקה יותר, למשל. בני האדם מטפחים את הזנים שמתאימים יותר לשימוש האנושי, והתוצאה היא שהזנים הללו שורדים יותר מאשר זני הבר".
דקל שופע ידע והומור, והשיח שלו נע כל העת בין הדיון המדעי העדכני ובין אסוציאציות מעולמות אחרים, בעיקר של תורה. בשלב מסוים הוא מזכיר את הוויכוח שהתקיים במאה ה־19 על מוצאו של הכלב, לפני שהמחקר גילה שזהו צאצא ישיר של הזאב. דרווין, הנביא הגדול של האבולוציה, אמר שלעולם לא נדע מהיכן בא הכלב, ואף שיער שייתכן כי זני הכלבים הגדולים הגיעו ממוצא אחר מזה של הזנים הקטנים. לדברי דקל, כבר חז"ל שללו את הטענה הזו, כשקבעו במסכת כלאיים ש"הזאב והכלב, כלב הכופרי והשועל, אף על פי שדומין זה לזה, כלאיים זה בזה". לעומת זאת, בין הכלבים מצא דקל שהירושלמי קובע במפורש כי "הכלב וכלב הכופרי (שרוב המפרשים מסבירים ככלב מזן גדול או קטן במיוחד) אינן כלאיים זה בזה".
לגבי הממצא העיקרי של בלאייב, והתיאוריה שלפיה הרצון להתקרב אל האדם יצר את הביות, מצא דקל מקור עתיק ויוצא דופן. ב"איגרת תחיית המתים" דן הרמב"ם במשמעות דברי הנבואה שלפיהם יגור "זאב עם כבש". לאחר כמה הסברים מציע הרמב"ם גם את האפשרות ש"כשירבה היישוב ותשמן הארץ, ימעט נזק בעלי חיים בהתקרב קצתם אל קצתם". עוד אומר הרמב"ם כי "כבר זכר זה אריסטו בספר בעלי חיים". במילים אחרות, השפע שמביאה החקלאות המפותחת מצמצם את המאבק על המזון, ומאפשר התקרבות של "מקצת" בעלי החיים (והנה לנו הברירה הטבעית בין "נחמדים" לאגרסיביים) – בדיוק כפי שקרה כשהתפתחו הזאבים מטורפי גדיים לכלבי רועים.
ד"ר דקל הוא אוהב חיות מושבע. הסיורים שלו במשחטות לשם נטילת דגימות גנטיות הרחיקו אותו מצריכת בשר שנשחט שם, כאשר כל בהמה רואה את קודמתה נשחטת ומפרפרת. הוא מעדיף לאכול פחות בשר, ומפעם לפעם לארגן יחד עם כמה שכנים שחיטה פרטית של כבש. מצד שני, בסימביוזה בין בני אדם לחיות המשק – כמו גם בהעמקת הידע, המיפוי וההשבחה הגנטיים - הוא רואה חלק מפיתוח העולם, ולא עוולה שיש להילחם בה. "הרעיון של פתיחת המכלאות ושחרור בעלי החיים המבויתים כדי שייהנו בטבע הוא שטות גמורה", מסביר דקל. "אין להם מה לחפש שם, ואני בכלל לא רוצה לחשוב על פרה עם עטינים גדולים מנסה להתקיים בין הקוצים".
גם הפרות התחילו את תהליך הביות בעצמן, לפי המחקר של דקל. בניגוד לכל חברותיה במשפחת הפריים, עטיניה של הפרה אינם "מתייבשים" אחרי גמילת העגל, וזאת בשל אנומליה גנטית הקשורה בחלק הפחות נחקר של הדי־אן־איי. אף שמדובר בדיון על פרהיסטוריה, בשיח של הדור הזה - הנוטה לטבעונות ולפוסט־קולוניאליזם - יש משמעות לעצם ההבנה שתהליך הביות הוא "יוזמה" של עולם החי, ולא נובע רק מניצול אנושי. במשחק הזה שני הצדדים מרוויחים.
אפילו המשל של קיפלינג, סופר בריטי־הודי המזוהה עם העידן הקולוניאלי, מתגלה פתאום כקולע לאמת. ההיסטוריה של הביות מלמדת שכאשר המין האנושי הופך לדומיננטי בכדור הארץ, עומדות בפני בעלי החיים שתי אפשרויות אבולוציוניות עיקריות: האחת היא להצטרף לחגיגה ולהתאים את עצמם, והשנייה היא להתבונן מרחוק, להסתפק בשטחי המחיה המצטמקים, ולקוות שבני אדם יקימו עבורם שמורות וימשיכו לצפות בהתלהבות בסרטי טבע. יש ירוקים שיראו בברירה הזו טרגדיה אקולוגית, אבל בעיניו של דקל זו מציאות משיחית כמעט: הסימביוזה מחליפה את מלחמת הכול בכול, בדיוק כפי שחזה הרמב"ם כשדיבר על "זאב עם כבש" בפרשנות האריסטוטלית.
או בפשטות: זאבים אאוט, כלבים אין. בינתיים ממשיך בעוז הניסוי של בלאייב באקדמגורודוק שבנובוסיבירסק. מלבד רבבות השועלים שעברו במכון, נבחנים גם תהליכי ביות בבעלי חיים נוספים. במאמר שפורסם ב"ניו־יורק טיימס" לפני כעשור תיאר הכתב ניקולס וייד את קבלת הפנים שזכה לה בבואו לבקר במכלאות, בין שתי שורות של כלובי עכברים, שאבותיהם הופרדו לפי מידת הנחמדות לבני אדם. כאשר התקרב לכלובים מימין הוציאו כל העכברים את ראשם בתחינה לליטוף; כאשר פנה לכלובים שמשמאל מצא מולו עכברים מתנפלים באגרסיביות אל הסורגים ומפיקים קולות זעם רושפים.
"אי אפשר לטפל בעכברים האגרסיביים", סיפר דוקטורנט מלייפציג שביקר בחווה הסיבירית. "הם אלימים, ואם אתה מנסה לקחת אותם הם נכנסים להיסטריה". ההבדל בין העכברים תואר בכתבה כהבדל בין חיית הקומיקס המתוקה ביותר ובין דמות מפלצתית מובהקת. וולט דיסני, אולי הראשון שדמיין את העכבר כחיית מחמד, היה בוודאי שמח לבקר במכון הסיבירי: אב הטיפוס של מיקי מאוס כבר נמצא שם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם