המצבות הצבאיות כביטוי לשינויים בחברה הישראלית

מאז עוצבו מצבות נופלי צה"ל עם קום המדינה, עבר גם התחום הזה שינויים רבים המצביעים על תהליכים מקבילים בחברה הישראלית. להלן סקירת הנושא על ידי פרופסור יוסי כץ מאוניברסיטת בר-אילן המצבה הצבאית כתוצר תרבותי דינאמי בנוף מדינת ישראל

הר הרצל צילום :מרים צחי

האב טיפוס הצורני-פיזי של המצבה הצבאית נקבע על ידי היחידה להנצחת החייל וראשי משרד הביטחון בשנותיה הראשונות של המדינה. היה זה דגם 'המצבה השוכבת' הכולל את גוף המצבה ו'הכרית'. דגם זה נקבע על בסיס צורת המצבות בבתי הקברות בירושלים וברוח המסורת היהודית. כמו כן קבעו הנ"ל את עקרון אחידות ושוויון המצבות כשהם מאמצים את הכללים שנקבעו על ידי "וועדת בתי העלמין האימפריאלית" בבתי הקברות הצבאיים של חבר העמים הבריטי (שדמו גם לאירופאים ולאמריקאים) ושדוגמאות להם נמצאו גם בארץ ישראל.

האחדות והשוויון תאמו את תחושת השייכות לקולקטיב ותפיסת אחדות המטרה שבעטיה נפלו הבנים – הקמת המדינה - שאפיינו את החברה הישראלית באותה עת. לעקרונות אלו הייתה חשיבות רבה גם בקשר למרכיב התוכני של המצבה. זאת ועוד; בתהליך גיבוש הזהות הישראלית הייתה חשיבות עצומה לקביעת הדגם הצורני האחיד של המצבה הצבאית. רק שנים מאוחר יותר, עת הלכה והתבססה תחושת הביטחון בזהות הישראלית שנוצרה, הלך אט אט "והותר הרסן" מהעקרונות הקשיחים שנקבעו עם הקמת המדינה.  

 

צפירה בבית העלמין הצבאי ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל צילום: איי-פי

דגם המצבה "השוכבת", על שני סוגי התכסית שעליה – צמחיה ואבן שיש ועקרון אחידות ושוויון המצבות, נותרו לאורך זמן כאבני הייסוד הצורניים-פיזיים של המצבה הצבאית הישראלית. מרכיב פיזי שנתווסף ל'אב טיפוס' כעבור כ – 40 שנה, היה לוח השיש שבחלקה התחתון של המצבה שעליו התאפשר לחקוק את הכיתוב לביטוי אישי. הרחקת לוח השיש מהכרית ביטאה את ההפרדה בין החלק האחיד והשוויוני של המצבה, הוא החלק הלאומי-ממלכתי הנמצא "בראש", לבין החלק האישי-המשפחתי המצוי "לרגלי" המצבה (תרתי משמע).

מרכיבים פיזיים שלא נקבעו על ידי הממסד אלא על ידי המשפחות, והמלווים את המצבה הצבאית בישראל שנים רבות, הן "התוספות". ברם, מרגע שצמרת משרד הביטחון, ובראש ובראשונה שרי הביטחון, השלימו עם התופעה וסרבו במודע לעוצרה - אם על רקע יחסם הכן והחם למשפחות השכולות ואם על רקע חששם מהנזק הפוליטי שייגרם להם אם יינקטו פעולה כוחנית-אדמיניסטרטיבית - הם נעשו שותפים למשפחות בהפיכתה של התופעה לנורמה ולחלק מהעיצוב הפיזי-צורני (ובמידה מסוימת גם הכיתובי-תכני) של המצבה וסביבתה הקרובה.

תופעת התוספות האישיות על המצבות אומנם פוגעת באחידות ובשוויון המצבות אך יש הטוענים שהיא המעניקה את האיזון הראוי שבין הביטוי הממלכתי-האחיד לביטוי האישי-השונה. ברור כי התוספות ממלאות צורך עמוק בחוויית השכול ובהתמודדות עימה והן מתבססות על נוהגים תרבותיים של העדות והתרבויות שהחברה הישראלית מורכבת מהם מאז הקמת המדינה. ככל שאנו מתקרבים לימינו אלה, עולה משקלם של ההסברים הרואים בתופעה העמקה של תהליכי אינדווידואליזציה בחברה הישראלית וייבוא של נוהגי קבר ומצבה מצד משפחות שהגיעו ארצה ממדינות חבר העמים, כמו גם העתקת פרטי אותם תוספות על ידי אלה שמצבת יקירם נמצאת בסמוך.

אלא שסוגיית התוספות היא חלק מהסיפור שלא נגמר של המצבה הצבאית בישראל. מי אנו שמזלנו שפר להימצא מחוץ למשפחת השכול שנוכל לומר מה ראוי ומה לא ראוי להיעשות בעניין זה. ספק רב אם שרי ביטחון בעתיד ינהגו בסוגיה בשונה מקודמיהם וגם אם יחליטו לסטות ממנהג ראשונים וליזום חקיקה להסדרת העניין, האם יהיה ניתן לאוכפה ? וכך, יש לשער שפריטים פיזיים בולטים אלו בנוף המצבות שלעיתים מאפילים על המצבה עצמה יוותרו גם בעתיד, אם לא אף יועצמו.

 

פרופסור יוסי כץ אוניברסיטת בר אילן

'קווי המתאר' של האב טיפוס התוכני-כיתובי של המצבה הצבאית התגבשו ועוצבו בשנים 1949 – 1954. עקרונות האחידות והשוויון, הממלכתיות, שמירת מסורת ישראל וההלכה הנחו את מקבלי ההחלטות כפי שהנחו אותם בעיצוב 'קווי המתאר' הצורניים-פיזיים. כך, גם בהקשר לעקרונות האחידות והשוויון בכיתוב דומים הדברים למצבה הבריטית אך בהבדל מהותי אחד: כללי הכיתוב שהתעצבו בשנותיה הראשונות של המדינה ערב הנחתה של 'הכרית', אסרו כיתובים בעלי אופי אישי.

בכך דמה האב טיפוס התוכני-כיתובי של המצבה הצבאית הישראלית למצבה הצבאית הגרמנית ולא למצבה הצבאית במדינות חבר העמים הבריטי או למצבה הצבאית האמריקאית. רוח התקופה בה הכלל נמצא בסדר העדיפות, תפיסת אחדות המטרה ,תפיסת שייכות הנופל לקולקטיב, לאומה, עיצוב הזהות הישראלית ונחמת המשפחה כי קורבנם הינו חלק מאותה הגשמה שאפשרה את הקמת המדינה, הם העומדים מאחורי אחידות ושוויוניות הכיתוב. אחידות ושיויוניות אלו היו קיצוניות והן התמצו בציון פרטיו האישיים של הנופל, תאריך הנפילה העברי וקטגורית הנפילה על פי מספר הגדרות מכלילות שנקבעו מראש.

 

בבית העלמין הצבאי קריית שמונה צילום: יאיר קראוס

מאז אמצע שנות ה-50, עת עוצב האב טיפוס התוכני-כיתובי של המצבה ועד לתחילת שנות ה-90, דינמיקת השינויים באב טיפוס הייתה מעטה, אך קיימת. מתחילת שנות ה-90 של המאה העשרים החלו שינויים של ממש ב'אב טיפוס' התוכני-כיתובי. מחוללי השינויים היו בראש ובראשונה חלק מהמשפחות ובג"ץ. שורה של גורמים ותהליכים עמוקים הם העומדים מאחורי הדרישות הנחרצות של המשפחות לאפשר להם ביטוי כיתובי על המצבה החורג מהאב טיפוס התוכני-כיתובי האחיד, ונפרטם.

ראשית, תהליכי האינדווידואליזציה שהתחזקו בחברה הישראלית מאז מרוצת שנות ה-80 על רקע השפעתם של תהליכים גלובליים, העמקת השפעתה של התרבות המערבית תוך ניצול כוחה של התקשורת והטלקומוניקציה, ירידת כוחה של תנועת העבודה וקריסת ערכיה הקולקטיביסטיים, ההפרטה, העלייה ממזרח אירופה, תהליכי הסקטורליזציה, הקיטוב הפוליטי בחברה הישראלית שהתעצם מאז מבצע שלום הגליל, הצטמקותו הדמוגרפית של דור המייסדים על ערכיו והשפעתו, עצם ההתרחקות בזמן משנות הבראשית של המדינה עת הכלל והשייכות אליו עמדו במרכז, והתחושה הכללית שהזהות הישראלית כבר גובשה ועל כן ניתן לנהוג בליברליות ביחס לעקרונות שבעבר נשמרו בקפידה רבה.   

 

הלווית חללי גוש עציון צילום: אתר ההיסטוריה וההנצחה של גוש עציון

אתר ההנצחה לזכר הרוגי הפיגוע בבית ליד חן לאופולד

שנית, המחלוקת בחברה הישראלית סביב מלחמת לבנון הראשונה - מחלוקת שחצתה את החברה הישראלית, מוטטה מוסכמות חברתיות שהיו מקובלות מאז הקמת המדינה, התעצמה ככל שחלפו השנים, ונתפסה לימים על ידי צבורים רחבים יותר ויותר כמיותרת - לא "עשתה חסד" עם הנופלים בה. הם לא זכו להכרת הכלל כמי שבגופם העניקו את המדינה – על "מגש הכסף" (מלחמת העצמאות), שחררו את ירושלים (מלחמת ששת הימים) או עצרו את הטנקים הסוריים בדרכם לכנרת (מלחמת יום כיפור).

במשך השנים קשה היה לדבר בהקשרם על 'אחדות המטרה'. דומה כי כפי שהציבור ביקש לשכוח או להשכיח מלחמה זו, הוא ביקש באופן לא מודע לשכוח ולהשכיח את נופליה. השכולים חשו כי האומה בכללותה איננה עם הנופלים, היא מפורדת ומפוררת ביחסה אליהם, ממילא מדוע שיאפשרו למכשיריה של האומה, קרי: כללי בית הקברות הצבאי, לנכס אליהם את יקירם. הוא שלהם ורק שלהם ולאיש או לכלל אין את הזכות למנוע מהם מלהתבטא על מצבתו או מלהתערב בצורתה ובתוכנה של התבטאות זו.

שלישית, הציניות הישראלית לא פסחה על שום ערך מקודש מהעבר. פרות קדושות נשחטו בזו אחר זו. הצבא נמצא בדרך. הביקורת עליו הפכה משנות ה - 80 למעשה של יום יום. השרות בו על ידי צבורים הולכים וגדלים הפך מערך להכרח. למעט מלחמת לבנון, חלק נכבד מהנופלים במרוצת שנות ה- 80 וה-90 מצאו את מותם באימונים, תאונות, התאבדויות וספק התאבדויות - נסיבות נפילה שאין כל הילה קשורה בהם או ניתנות להיכלל בהגדרה ש"בנופלם העניקו לנו את החיים". הועם זוהרם של 'הנופלים במילוי תפקידם' שמראש היו "שניים" או "משניים" ל'נופלים בקרב' . השכול במקרים אלו נותר כאישי, כפרטי וככזה רצו המשפחות לתת לו את מלא הביטוי על המצבה וסביבתה. ניכוס הנופלים על ידי האומה וביטויו באחידות ובשוויוניות המצבה לא יכול היה להיתפס כרלוונטי על ידי משפחות.

רביעית, בג"ץ,אשר מאז שנות ה - 90 התאפיין באקטיביזים השיפוטי שלו, הכיר בתהליכים שתוארו לעיל. הם מצאו ביטוי בפסקי הדין בעקבות העתירות שהגישו המשפחות, פסקי דין שחוללו מהפך בעקרונות האחידות והשוויון והביאו לקביעת כללים חדשים. אישורו של "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" במרץ 1992 פתח עידן חדש בכל הקשור בפסיקות בג"ץ בהקשר קולו של היחיד לעומת קולו של הממסד.

כך גם נפתח עידן חדש בכל הקשור במשקל הצריך להינתן לכבוד המשפחות השכולות ולכבוד הנפטרים, והאיזון המתבקש בהקשרו של הכיתוב על המצבה הצבאית בין עקרונות האחידות והשוויון ועקרון כבוד האדם. כך, בעקבות עתירתה של משפחת וויכסלבויים, נקבעה בשנת 1995 ההלכה העקרונית שאפשרה את הכיתוב לביטוי אישי. מאז פסיקת הבג"ץ ועד לפרוט המחוקק בשנים 1996 - 1997 את כללי הכיתוב האישי ומיקומו "לרגלי" המצבה, הדרך כבר לא הייתה ארוכה אף שהייתה רצופה מחלוקות בין חברי הכנסת ובינם לבין משרד הביטחון בשאלת המיקום, מחלוקות שביטאו הבדלים עמוקים בתפיסות עולם. 

עוד קודם לכן, באפריל 1991, קבע בג"ץ הלכה המאפשרת את ציון התאריך הכללי על כרית המצבה (בג"ץ גינוסר) שהייתה בין סוללי הדרך להלכה בעניין אפשרות הכיתוב האישי. למעשה קבע הבג"ץ ב- 1991 שני עקרונות. הראשון - שאין זה מתחייב שברגע שבחר קרובו של נופל לקבור את יקירו בבית קברות צבאי הוא איננו יכול לערער על ההוראות הקשורות בכך, כלומר על מתכונת האחידות. בפועל דחה בג"ץ זה את מה שקבע קודמו ב – 1975 שמרגע שנקבר חייל בבית קברות צבאי, פוקעים זכויותיהם של קרוביו עליו בכל הקשור לשינויים מהכיתוב האחיד, שכן הנופל הוא ב"ריבונותה" המלאה של האומה וכללי הכיתוב שזו קבעה הם ורק הם ייכתבו.

הבג"ץ הנוכחי, שנכתב 16 שנה מאוחר יותר, נפסק במסגרת זמן שונה בה כבר הכיר בית המשפט שלא ייתכן להפקיע את זכויות הקרובים מיקירם הנופל, הוא איננו "בריבונותה" המלאה של המדינה, אלא גם "בריבונות" קרוביו ולאלה יש מה לומר בהקשר הכיתוב על מצבתו שבבית הקברות הצבאי, כל עוד אין פגיעה מהותית בעקרון האחידות. עקרון מבחן הפגיעה המהותית בכללי האחידות היה העיקרון השני שקבע בג"ץ. מאחר ולתפיסתם הוספת התאריך הכללי איננה פוגעת פגיעה מהותית באחידות, יש למנוע פגיעה מהותית ברגשות הקרובים הנגרמת מאי כתיבת התאריך הכללי ולהתיר את הוספתו.

שינויים נוספים הוכנסו בשנות ה – 90 המאוחרות בכיתוב האחיד והם קשורים בקטגוריות הנפילה. רובם של השינויים הוכנסו על ידי משרד הביטחון והמחוקק לנוכח צרכים שהתבקשו ואגב עגון חקיקתי של כל כללי הכיתוב: הכנסתה של קטגוריית "נפטר" לאלופים ורבי אלופים בדימוס כפי שכבר נוהג היה בפועל; "נפל בפיגוע חבלי" וציון מקום הפיגוע - לנוכח הגידול המשמעותי של הנופלים בגין פיגועים; "נפל בפעילות מבצעית" וציון מקום הנפילה - לנוכח מציאויות נפילה שאינם 'נפל בקרב' אך מבצעיות יותר מאשר 'נפל במילוי תפקידו', כמו גם לנוכח אי שביעות הרצון הגוברת והולכת של המשפחות מקטגוריית "נפל במילוי תפקידו".

 [bigpic]

אך היו עוד שינויים בקטגוריות הנפילה. אלה קשורים ב"אסון המסוקים" מתחילת 1997, ממש באותו זמן בו נקבעו בחוק כללי הכיתוב. בניגוד לאסונות מסוקים בעבר בהם נקבע הנוסח "נפל במילוי תפקידו", עתה נקבעו למעשה שלושה נוסחים. הראשון שנקבע על ידי היחידה להנצחת החייל: "נפל בעת מילוי תפקידו בתאונת המסוקים בשאר יישוב", השני שנקבע על ידי המועצה הציבורית בעקבות דרישות ההורים לניסוחים שונים: "נפל על מילוי תפקידו בדרכו לפעילות מבצעית בלבנון", והשלישי שנדרש על ידי משפחות רבות שהתארגנו במסגרת עמותה ואושר על ידי בג"ץ: "נפל בדרכו לפעילות מבצעית בלבנון באסון המסוקים בשאר יישוב."

עצם חריגתה של היחידה להנצחת החייל ביוזמתה שלה והחלטתה "לייחד" כיתוב שונה לאסון הנוכחי מאסונות מסוקים אחרים, יש בו כדי ללמד כי היחידה שהייתה ידועה בנוקשותה כגוף ממסדי המיישם את מדיניות המועצה להנצחת החייל ומשרד הביטחון, הכירה במודע או לא במודע בשינויים שהתחוללו בחברה. תהליכי האינדווידואליזציה ו"הפרטת" השכול לא אפשרו להתעלם בכיתוב "מייחודו" של המקרה. לא כך היה באסון התרסקות היסעור 20 שנה קודם לכן.

דרישות משפחות נופלי אסון המסוקים בלטו ברבגוניות הרבה של נוסחי קטגוריות הנפילה שהן דרשו ולכל נוסח צורף נימוק מפורט - עדות מאלפת המשקפת תהליכי אינדווידואליזציה וקריאת תיגר על תפיסות ישנות של ניכוס האומה את הנופל וזכאותה לקבוע הכיתוב האחיד. ואילו במועצה שררה כבר מבוכה. חלק ניכר מחבריה כבר לא הלכו בתלם הישן. הם עמדו בתוקף על כך שעקרונות העבר כבר לא רלוונטיים למציאות ההווה. "אנחנו הולכים היום לעידן של הפרטה... זאת מחלה... כל אחד רוצה להיות בן יחיד... אם אנחנו היום נפתור את הבעייה של הקבוצה הזאת אפילו עם איזה שהוא ניסוח שעונה על מרב הצרכים, מחר אנחנו ניתקל בבעיה חדשה... אם זה כל כך חשוב להם ויש עוד אנשים שיהיה להם חשוב בעתיד וזה ילך וייעשה יותר גרוע. על מנת למנוע שיהיו חריגות לכל הכיוונים בואו נעשה משהו רחב..."

תוקפם של הדברים עמוק עוד יותר שכן נאמרו בזמן שמהפך הכיתוב לביטוי אישי כבר היה בתוקף. מכל מקום, גם החלופה עליה החליטה המועצה "ייחדה" את המקרה הנוכחי, "התקרבה" אל תביעת ההורים ועשתה לראשונה שימוש בקטגוריית "פעילות מבצעית." אלא שחלופה זו הייתה עדין רחוקה מתביעת המשפחות, תביעה אותה השיגו רק בעזרת סעד הבג"ץ. המועצה לא יכלה ללכת כל כך רחוק, להיפרד מעקרון השוויון ולייחד את האסון הנוכחי.    

דינמיקת השינויים במצבה הצבאית הישראלית במשך למעלה מ – 50 שנה, משקפת את דינמיקת השינויים בחברה ובתרבות הישראלית. המועצה הציבורית להנצחת החייל - נוקשה ככל שיכלה ומנסה לשמר ערכי עבר - לא יכולה הייתה לעמוד מול החזקה מכל – המציאות המשתנה  במהירות, זו שגם פתחה במשך הזמן את בית הקברות הצבאי כמעט לכל כוחות הביטחון אף ללא ההסדרים החוקיים המתאימים. בבתי הקברות הצבאיים הגדולים, המסודרים לפי תקופות,לא קשה כיום – אמצע העשור הראשון של המאה ה-21 - להבחין בהבדלים בין המצבות וסביבתם לפי תקופות השנים בתולדות המדינה אליה משתייכות המצבות. ביקור באותם מקומות יספר לנו לא רק את תמצית סיפור חייהם הקצרים של הנופלים ואת תולדות מלחמותינו ומה שבניהם. הוא יספר לנו גם את סיפור חיינו שלנו, החיים. ואולי לא סתם כינו רבותינו את בית העלמין גם כ'בית החיים'. 

פרופ' כץ מהמחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטת בר אילן הוא מחברו של הספר "לב ואבן: ספורה של המצבה הצבאית בישראל"