 |
 |
|
|
|
|
| חלק ראשון, ובו יסופר על מצב העו"ש המסכן של משפחת אדר, וייבנה המתח לקראת פרק ב' הסנסציוני |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
ישי אדר
31/5/2005 13:09 |
|
|
|
|
|
|
|
הכל התחיל בוקר אחד שבו אתה קם ומיד יודע שהיום הזה הוא לא עוד יום. שמתי את הגדולה בגן והמשכתי עם הקטן לבנק, לפתוח תוכנית חסכון לשני הילדים. "כבר אי אפשר לדחות את זה", מילמלתי לעצמי ברוח קרבית, "הזמן עובר מהר ומחר הם כבר עוזבים את הבית ומתחתנים. אני חייב להם לפחות את מה שאני בעצמי קיבלתי. מערכת סטריאו לבר מצווה, חינוך טוב, השכלה אם ירצו. מאיפה יהיה לי?".
הפקידה קידמה אותנו בלבביות יתר ומיד הסתערה בחנדלעך קטלני על ארנון. בסופר או בדואר זו צרה, אבל בבנק זה קלף שצריך לטפח באדיקות. הבעת הפנים של הפקידה האימהית השתנתה באופן חד ופתאומי ברגע שנתוני החשבון שלי עלו על המסך. "אתה יודע שהבנק תמיד שמח עם כל תוכנית חיסכון חדשה, אבל אנחנו גם חייבים להיות ריאלים. אתה גם חייב להיות ריאלי ואם אני מסתכלת על החשבון שלך בחודשים האחרונים אני לא רואה מאיפה אתה יכול לחסוך כרגע". ארנון באקט של שיתוף ואמפתיה, היה שקט כל הדרך הביתה ונתן לי לצלול עמוק עמוק לעולמי הפראנואידי. מיד ראיתי בעיני רוחי ארוחת ערב דלת מצרכים אצלנו בבית בעוד עשר שנים. הילדים יושבים עם פרצוף חמוץ ושוב אוכלים את אותו הלחם עם אותו סלט צנוניות ומלפפון. על המקרר מודבקים במגנטים של AIG התראות לתשלום מסוגים שונים וטפסים של טיולים שנתיים שאליהם הילדים לא הצטרפו כי לא היה כסף. עצרתי את עצמי מלשקוע כשתפסתי את עצמי שואל "ומה יהיה כשיהיו לנו עוד ילדים? איך נממן את זה? הרי רצינו ארבעה חמישה ילדים".
"חאלאס, זה כבר מוגזם", אמרתי בקול והסחתי את דעתי בשיחת חולין על טרקטור אדום ענק שהראתי לארנון מבעד לחלון. פתחתי רדיו וקוויתי ליפול על "הקדילק של ג'רונימו" של מודרן טוקינג, אבל זה מן הסתם לא קרה, כי שוב פעם מכבי תל אביב עשו משהו שקשור באיזה גביע.
הגענו הביתה. כל כך רציתי לחזור ולבשר לאפרת שפתחתי לילדים תוכניות חיסכון, אבל זה לא קרה. את פניה של אפרת קיבלתי בפנים של "הכל כרגיל". "בחודש הבא, נעשה את זה", אמרתי לעצמי ורשמתי פתק שהונח בערימת ה-"!!!!to do" המפחידה שרובצת לי על השולחן כמו מכונת הכתיבה ב"ארוחה עירומה".
בערב כמובן נשברתי והתוודתי. זכיתי בנשיקה עסיסית על היוזמה אבל בשוויון נפש מאכזב בכל מה שקשור להיסטריה הקלה שתקפה אותי. "אז לא נחסוך לילדים, לא נורא. אני לא מכירה מישהו שכן חוסך", היא פטרה את הסיטואציה בקלות מקוממת. "מה לא נורא? מה את נורמלית? ומאיפה נביא אוניברסיטה? איך נעזור להם? איך הם יסעו לחו"ל עם חברים בפעם הראשונה בגיל 17?".
שום דבר לא עזר, היא נשארה אדישה למדי. "את יודעת מה מעצבן? שההורים שלנו לא הרוויחו יותר מאתנו, אז איך זה שהם כן הצליחו לעזור לנו כל כך הרבה פעמים בחיים? מרוב שזה נראה לנו מובן מאליו אנחנו לא מצליחים לשים בצד שקל. זה לא אנחנו, זה העולם שמשתנה ואנחנו ביחד איתו נסחבים לתוך ההזיה הקפיטליסטית המפחידה בשם צימוח המשק ממדורי הכלכלה שאף אחד מאיתנו לעולם לא יבין. לילדים שלנו לא רק שלא תהיה דירה בגיל 40, הם גם יצטרכו לממן אותנו, זקנים מרקיבים שחיים על קיצבת ביטוח לאומי שעד אז ביבי יכווץ לממדים של חיפושית משה רבנו".
כעבור שעה השיחה קיבלה אופי יותר מעשי שסוף סוף עורר את אפרת משלוות הנפש המקוממת. מסוג השיחות שבכל רגע נתון מתנהלות במקביל ב-10,000 מוקדים דיסקרטיים שונים: איך לעשות יותר כסף במינימום זמן. שנינו לא ממש רוצים להתעשר, אנחנו רק רוצים קצת להתרווח כדי שנוכל להמשיך להיות הרבה בבית עם הילדים מבלי שזה יהפוך אותנו לפנים מוכרות מדי בהוצל"פ.
לעשות כסף ולהיות בבית עם הילדים, שני אלמנטים מנוגדים שיוצרים טווח תנועה צר וקלסטרופובי. דפיקה בדלת, נכנס רונן. הוא בדיוק סיים לקרוא את "אבא עשיר אבא עני" ומיד צידד בנטייה הטבעית שלנו לא להיכנע למבול העבודה הלא פוסקת. מצד שני הוא התחיל לדבר על כך שהכסף צריך לעבוד בשבילך ולא שאתה תעבוד בשביל הכסף. "הקטע זה איך למצות את הנכסים שלך באופן מקסימלי" הוא הסביר. "כן חמוד שלי, אתה צודק, אבל אני לא יודע על איזה כסף אתה מדבר" ענינו לו בהתרסה. "אף אחד לא עובד בחינם, גם לא הכסף, ובשביל שהכסף שלך יעבוד בשבילך אתה צריך לשלם גם לו, ולנו אין אפילו אגורה לשלם לו", הסברנו וחזרנו לחשוב על הקומבינה הנעלמת שאף אחד עדיין לא עלה עליה. ואז עלה במוחי הרעיון הגדול. איך לא חשבו על זה קודם?
המשך יבוא.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
