 |
/images/archive/gallery/302/034.jpg דני ססלר.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| דני ססלר ממליץ לכל מי שהרומנטיקה והכיף בראש מעייניו לא לוותר על ביקור ברוז בר |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
דני ססלר
31/5/2005 16:56 |
|
|
|
|
|
|
|
טוב, זה כבר ידוע. פלורנטין בערב הופכת לשכונה אינטימית. פעם הסתובבתי עם אמסטרדמית בפלורנטין והיא אמרה לי שהמקום מזכיר לה את האיסט וילאג'. טוב אולי היא הגזימה, אבל פלורנטין בהחלט מקום נעים בערב, זה ידוע. נדמה שרק הסימפטיים נותרו ערים, מסתובבים ברחובות, או יושבים בבתי הקפה. אנחנו נכנסים לרוז בר בשעה שמונה וחצי בערב. המקום כמעט ריק. סך הכל שישה שולחנות, בר קטן וחלון מטבח מואר בניאון. מקום שמקרין מקום קטן וותיק במקום אחר.
ידידי הלא מגולח לא שותה אלכוהול, תהרגו אותי אם אני מבין למה. וגראס, אני שואל אותו. לא, הוא עונה בפשטות, אבל אני מזהה אצלו תהייה קלה וקצרה מאד, ללא קול, של אולי זאת לא התשובה הנכונה. מצד שני יכול מאוד להיות שלא היו דברים מעולם ומערכת ההשלכות פועלת גם כשאני לא עוקב אחריה. אין ספק שזאת אחת
מהמערכות היותר ממזריות. היא תוקפת בעיקר כשאנחנו מתחכמים ומתגוננים. אז איך אתה אופטימי? אני שואל את ידידי, אבל אז מגיעה אלינו אנה וקוטעת את הדיאלוג המחכים שלנו, ומסבירה לנו על התפריט ועל המיוחדים של היום. אנה היא אשתו של אריה רוז, שהוא גם השף של המסעדה וגם הבעלים והם עובדים יחד. יחד, הכוונה לשיתוף פעולה מלא. תפקידו לבשל טוב ותפקידה לחבר את הסועדים עם התבשילים. שניהם עושים את מלאכתם על הצד היותר טוב.
אנה דיברה אלינו בדבקות גדולה כל כך ולא מוכרת שלרגע חששתי שהיא למדה טקסט בעל פה ומשחקת (מצויין) תפקיד אופי של מלצרית מאוד סמפטית שמאוד אוהבת את כל המנות שהיא ממליצה עליהן. לאט לאט התברר שאנה מחברת את הטקסט על המקום, לא למדה אותו, והיא באמת מלצרית מאוד סמפטית שמאוד אוהבת את כל המנות שהיא ממליצה עליהן.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
***
|
|
|
 |
|
|
|
פתחנו בסלט חלומי (29 ש"ח) משותף, שהורכב מחסה קצוצה וגם מעגבניות וקוביות חלומי מטוגנות. בגלל שקוביות החלומי היו קטנות מדי לא נשאר בהן מספיק עסיס חלומי והן היו מעט יבשות. מצד שני הרוטב שהוגש עם הסלט היה בסדר גמור והכיל בעיקר שמן זית, יין לבן ומעט מיונז. ידידי הלא-שותה-אלכוהול, שאל את אנה אולי יש להם לימודה ואנה חייכה אליו, אולי אפילו מעט עצובה והשיבה לו שאין להם לימונדה אבל היא תביא לו מיד כוס מים עם הרבה הרבה (היא אמרה את זה פעמיים) לימון. יפה, לא?
בהזדמנות זאת אנה המליצה לנו על שתי מנות שלא היו בתפריט. על מנת פסטת פנה עוף, ודג אדמונית. מיד בחרנו במנות האלה. גם אם אנה היתה ממליצה לי על צימעס או חמאת בוטנים (שני המאכלים שאני הכי נמנע מהם) כנראה שהייתי מזמין אותם. בקשר לצימעס בעצם, אני לא ממש בטוח. הפסטה פנה הכילה נתחי עוף מוקפצים בשמן זית, מעט שום, יין לבן, מעט מרווה ושמנת (32ש"ח). מנה טובה מאוד, מאוזנת יפה בין השמנת לשמן הזית ובין נתחי העוף לפסטות הצינוריות.
האדמונית שלי היתה מצויינת (60 ש"ח). הדג נאפה קודם בתנור ולסיום הוא נעשה בגריל והוגש עם רוטב שהכיל צלפים, חמאת שום, פטרוזיליה קצוצה ויין לבן. הדג היה עסיסי מאוד והרוטב עוד הוסיף ללחותו. יחד עם הדג הוגשה צלחת קטנה של פירה שהיה מצוין. הפירה, שלא כרגיל, לא הוכן מתפוחי אדמה מבושלים, אלא מתפוחי אדמה אפויים שעורבבו בו בצל קצוץ ומטוגן ועוד משהו כל כך סודי שהזוג רוז היו נבוכים כששאלתי אותם טוב, נו, בכל זאת, מה יכול להיות כבר בפירה? אחרי פעמיים הפסקתי לשאול. בקיצור, בסוף, לפני ההגשה הפירה מוכנס לתנור ויוצא שחום וטוב מאוד.
לקינוח ביקשנו עוגת רוז בר (22 ש"ח). כבר היינו מנוסים וידענו לסמוך על על אנשי רוז בר ומה שקוראים לו רוז מוכרח להיות מנת הדגל. ואכן העוגה היתה דגל, שלא לומר נס. היא הכילה בין היתר חלבון מוקצף עם קקאו, קרם וניל ולמעלה שוקולד וניל חם שהתקשה. היה ענוג וטוב מאוד. אח"כ היה אספרסו קטן, עשוי למשעי.
בקיצור, אם זה עדיין לא מובן, רוז בר הוא מקום קטן, אינטימי, שבעליו מקפידים מאוד על הבישול ועל האירוח. מקום נעים לשבת בו ואף רומנטי וגם נחמד מאוד. בעבור עשרים ומשהו שקלים אפשר לאכול מנת פסטה משובחת ביותר ובעסקיות גם יזרקו לדיל סלט. אם אני רעב ואני באזור, אני חוזר לשם ובגדול.
רוז בר. רח' ויטל 2, תל-אביב. טל':03-5181881.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
צילום: דני ססלר
|
|
|
|
|
|
|
צלחות ריקות
|
|
|
|
|
|
|
שתי ביצים רכות (חמש וחצי דקות בדיוק במים רותחים. שופכים את הרותחים ושוטפים בקרים כדי להפסיק את הבישול מיד. עד כדי כך צריכים להיות מדויקים), שתי פרוסות "לחם קל", חמאה אירית, מעט מלח. יום שני, 08:50, 30 במאי.
הבוקר התחיל ב-05:40 עם צילצול השעון האלקטרוני. עד 05:50 מדיטציית "כל כך מעט אור חודר היום לחדר" תוך כדי בהייה (או מבט חודר) ברווח שבין רפפות התריס (3 דקות ללא מעקב). 05:57: מדיטציית "וואו, כבר מאוחר!" אני מזנק מהמיטה, פותח את התריס ומגלה שהסתיו חזר ויחד איתו אני מוצף באושר שמושלך, כנראה, מגיל 5: צרפת-אנז'ה, עננים כבדים. אני לבוש במעיל צמר ארוך, מחזיק בידה של דודתה של אימי ורואה רק אבנים אפורות גדולות, חלקן מכוסה בתחב קטיפתי-ירוק. באויר עומד ריח קל של גחלים שמתפשט מארובות הבתים. ואולי היתה זאת ידה של אימי, פרט חשוב שלא נמצא בזיכרון המיידי (יש לי השערה למה הזיכרון עמום).
הזיכרון הלא ברור, אך הענוג, מאט את תנועותי ואני מוצא עצמי מול המחשב. אין מיילים מרטיטים. השעה: 06:09, מדיטציית "אני אוותר על המקלחת, כבר מאוחר". 06:11: אני נכנס למקלחת. מדיטציית "אני אאחר הפעם רענן". אני מתקלח לאט, מדיטציית "קח את הזמן, תהנה". המדיטציה האחרונה גורמת לי לירידה באדרנלין ולחיוך. החיוך גורם לי שמחה קלה ולעליה באדרנלין. שעות רבות מאוחר יותר ישמיעו ברדיו את תורנבורג, זמרת מצו סופרן שנדמה כאילו היא שרה מהטחול ומגיעה אל הלב, ואולי ההיפך. "שירת האדמה".
השעה 06:44, אני יוצא מהבית ויודע שקבוצת אנשים עומדת ברגע זה ללא נוע בחורשה קטנה. הם מתיישבים על כריות, עוצמים עיניים ומשתדלים מאוד לא לחשוב, להתרכז בנשימה. אני מנחש שחלקם גם מצליחים. השעה 07:02 אני מתיישב בחברתם, עוצם עיניים ומגלה שכמויות האדרנלין עושות בגופי כבשלהן. אני פוקח את עיני ומבחין שעל נעליו החומות של המנחה, שמונחות לצידו, נופל אור חיוור, אחורי, שמדגיש את קפלי העור. אני שולח את היד אל התיק רק כדי לגלות ששכחתי את המצלמה הקטנה שלי בבית.
המדיטציה שלי מרוכזת עכשיו בשתי מילים: "כמה חבל". על אפי וקרחתי נופלות טיפות גשם קטנות וקרירות ואני לא מפסיק לחייך. ריח של סתיו צרפתי (דומה מאוד לאירי) עולה מתוכי, אני מריח אותו ומחליט להעצים את האושר ולאכול שתי ביצים רכות כשאחזור הביתה. שתי ביצים רכות בתוספת לחם עם חמאה מעט מומלחת מציפות אותי, לא תמיד, בזיכרון לא ברור. אולי - אני חושב - הזיכרון הוא המראה של אבי מפזר מלח בשולי הצלחת, סמוך לגביע עם הביצה הרכה וטובל את קצה הכפית שלו לפני שהוא שולה ממנה מידה מדויקת של חלמון וחלבון. אני מגיע מיד למסקנה, אז, לפני שנים מאד רבות, שאין ברירה, הטעימה הראשונה מהביצה תהיה ללא מלח, כלום לא ידביק את המלח לכפית היבשה. רק שנים מאוחר יותר אני מגלה את יתרון הרמייה, את הפעולה-הלא-פורמלית, ומלקק את הכפית עוד לפני שהתחלתי לאכול. המלח נדבק.
דקה אחרי שאני מולק את ראש הביצה השניה, טובל את קצה הכפית במלח ושולה מידה מדויקת של חלמון וחלבון, אני לוחץ על הקובץ "מרסדס" ושומע דואט של מרסדס סוסה וג'ון באז. הן שרות "Gracias A la vida", שיר תודה. אני מתקשה לבלוע את הביצה ומצטרף אליהן. עכשיו אנחנו שלישיה שאחד מהם מזייף ולא איכפת לו. מרסדס סוסה שרה כך, מפני שהקוטר הפנימי של גרונה שווה לקוטר גופה הגדול, אחרת אין הסבר. כל גופה מיועד לשירה. אני מצלם את הצלחת הריקה וה-real player חוזר ומשמיע את שיר התודה הדרמטי הזה בלופ. אני לא מתערב ושומע אותו שוב ושוב. בפעם השילשית אני מבחין בפריטה החד משמעית על הגיטרות של שתי הנשים הגדולות האלה והכל כך נשיות, שלרגע נדמה לי שאין שירה גברית מזאת. עכשיו זה ברור, הרחם מהווה להן תיבת תהודה. המושג "כוח" מקבל מימדים עצומים, נשיים.
מאוחר יותר, למרות שאסכם לעצמי "היה בוקר גדול", לא אבין למה אני עצוב.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
