 |
 |
|
|
|
|
| מני פאר דוחק בכל אחד לקנות לפחות בקבוק אחד של יין רוזה ישראלי משובח |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
מני פאר
1/5/2005 13:03 |
|
|
|
|
|
|
|
יש עתיד ורוד למעמדו של היין המקומי על שולחננו. היינות האדומים השתפרו להפליא וכמעט כל יקב בוטיק מפיק קברנה סוביניון סביר. היקבים הגדולים מפתחים זנים חדשים ומעיזים לייצר בלנדים מקוריים שיעצבו יום אחד את טעמו של היין הישראלי. הזחילה האטית חזרה אל הלבנים שנזנחו בשנות הפרדוקס הצרפתי מאלצת את היקבים להשקיע מאמץ כפול ביצירת יינות לבנים טובים שיפארו את שמם. זה טוב כי היין הלבן מתאים לאקלימנו ולאופי ארוחותינו במשך רוב ימות השנה. גם הפריחה המפתיעה של יינות הרוזה שייכת למאמץ למצוא את האופי של יינות ארצנו.
ליינות הוורודים אין שם גדול ברחבי העולם. המאמץ הכלל עולמי לחקות או להתחרות בצרפת לא כלל את יינות הרוזה. זו אחת התופעות הבודדות בעולם היין שנשארה ייחודית
לצרפתים. בסקר שנערך לפני כמה שנים בארצות הברית הודו 74 אחוז מצרכני היין שמעולם לא שתו יין רוזה ו-20 אחוז סיפרו שהם שותים, או בעצם יש לומר טועמים, בקבוק אחד ורוד פעם בשנה. ברוב המקרים זוהי שמפניה ורודה שמחזר נלהב שלח ביומו של ולנטיין.
בצרפת יינות הרוזה מהווים 14 אחוז מהצריכה האישית. כלומר, יותר מעשרה בקבוקים לשנה בממוצע לנפש. צרפתי ממוצע שותה בשנה יין ורוד יותר מכל סוגי היינות ששותה ישראלי ממוצע באותו זמן. בהרבה מסעדות צרפתיות מצאתי את עצמי משפשף עיניים בתימהון מול מקומיים שהעבירו ארוחת צהריים של קדירת בשר עם בקבוק יין ורוד. בארץ היינות האדומים הגדולים ביותר שותים בצהריים יין ורוד קל כדי להמשיך לעבוד אחרי הצהריים. תייר לא יבין זאת.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
יין רוזה. צילום: נאור רהב
|
|
|
 |
|
 |
|
מדמם לאטו
|
|
|
 |
|
|
|
ישנם ורודים שזוכים במקומות מכובדים בכל לוח יינות. האנז'ו מעמק הלואר והתבל מפרובנס. הקוט דה פרובנס הוא הרוזה הנפוץ ביותר. הוא משווק בבקבוק שמזכיר את בקבוקי הטמפו הישנים שלנו. המותניים הצרים של הבקבוק כאילו נועדו להקל את נשיאתו ביד בדרך לארוחת הצהריים. זה יין שקונים ושותים. לא יורדים למרתף לחפש אותו שעתיים לפני הארוחה, ושותים אותו מצונן. לא קר מדי כדי לא להקפיא את טעמו.
הרוזה מופק ממיטב הזנים האדומים והוא מקבל את צבעו הוורוד משהייה קצרה עם הקליפות בראשית התסיסה. מיץ הענבים בהיר כמו בשר הפרי. הצבע שייך לקליפה. בשיטה הנפוצה מפרידים את התירוש מקליפותיו הכהות ביום הראשון או השני לתסיסה ומעבירים אותו להמשכה במכל נפרד. אם תרצו אפשר לתאר יין רוזה כיין לבן מענבים אדומים שהשתהו בהפרדת הזגים מהתירוש בעת התססתו. אפשר גם לומר שהוא כמו יין אדום שיצרניו התחרטו בעת עשייתו וניסו באיחור קל להפיק אותו כיין לבן.
כשהוא יבש יותר יש לו מעלות של יין לבן טוב. ברוב המקרים הוא חצי יבש והוא שומר על טעם פרי מתקתק כמו אדום קל נטול טנינים. לפעמים מפיקים אותו בשיטת הדימום: בראשית התססת התירוש האדום על קליפותיו ניגר או מדמם מתוך המכל יין ראשוני ורוד שלא זכה עדיין למצות את מלוא הצבע מקליפות הפרי שנמעכו. במקום להחזירו למכל להמשך תסיסה נאסף האדום הרך הזה ליצירת יין ורוד. התסיסה של היין הוורוד שהופרד מקליפותיו קרה ומבוקרת כמו בתהליך ייצור יין לבן. אפשר לטעון שהרוזה נופל בין הכיסאות. אין לו הגוף והעוצמה שמאפיינת יינות אדומים ואין לו הצלילות האצילית של היינות הלבנים. הוא מיוצר מכל הזנים האדומים בתהליך מהיר וזול יחסית.
היין הזה נועד למלא את החלל שנוצר ברגע שאנחנו מתלבטים אם בכלל לשתות יין. הוא מתאים לארוחה קלה. לקוקטייל של קבלת פנים, לאירוע ללא ארוחה מחייבת או לסתם יום חם. הוריו האדומים מעניקים לו יכולת להתאים את טעמו להרבה סוגי מזון, והפקתו המצוננת ונטולת החבית מעניקה לו קלילות מבורכת. מחירו הזול הוא מעלה נוספת. הוא סוג של יין שאין להתלבט הרבה בקנייתו או בשתייתו. תהליכי הייצור המודרניים מעניקים לייננים יכולת להפיק משקה נעים ברמה של 13 אחוז אלכוהול שיכול להופיע על שולחננו או ליד כורסתנו באופן עצמאי ומרענן בערב קיצי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מתוק וישראלי
|
|
|
|
|
|
|
הרוזה הוא זירה פורה לעצמאות יצירתית של הייננים שעושים אותו. הנה כמה דוגמאות של יקבים ישראליים שהרימו את הכפפה והחליטו לייצר רוזה מודרני שמייצג את הפן החדש בתעשיית היין. הרוזה של דלתון הוא הרוזה האולטימטיבי. קל, מתקתק ותודה לאל יש בו 13.5 אחוז אלכוהול שהופכים אותו למרות מתיקותו למשקה לגיטימי גם בעת הארוחה. אתם תבחרו את סוג הגבינה והוא יתאים עצמו לטעמה. כמו הרבה יינות מתקתקים הוא יתאים לפטה כבד וגם לטרינים קלים.
ניחוח תות השדה שלו עלול להטעות. הוא יין כמעט יבש ולא מתוק בהגדרתו. אמנם תסיסתו הופסקה כדי לשמור על מתיקות הפרי, אך הוא איננו יין קינוח. הרוזה של דלתון הוכן ממיטב הענבים האדומים של כרם בן-זמרה, המשמשים להפקת היינות האדומים היבשים ביותר. ככה הרוזה שלהם הופך אמנם למלווה עוגה או פרי בסוף הארוחה, אך בשום אופן לא ליין קינוח במובן הקלאסי של המילה.
הרוזה של יקב הרי גליל הוא כבר יין "סמוק", ככה קוראים לו בארצות הברית. במקום אדום חיוור, הסמיקו לחייו. גם הוא, כמו זה של דלתון, מורכב ממיטב אדומי הגליל העליון. רובו נעשה מהסנג'ובזה. היינן גבי סדן הוסיף לו מעט רוזה של קברנה סוביניון ושל סירה שהופק בשיטת הדימום כדי להוסיף מעט גוף לרעננות של הסנג'ובזה. התוצאה היא יין יבש, כמעט אדום, ועדיין קל ומרענן, שניחוח תות השדה לא נעלם ממנו. הרוזה 2004 של הרי הגליל בא משנה של פרי טוב. הוא יתאים גם לפיצות, לפסטות קלות ואפילו למשהו קל על הגריל.
גם הרוזה של בנימינה מתאים לארוחות קלות. הקברנה בלאש, כלומר הסמוק, הוא פרחוני וחומצי. אין טוב ממנו למזון מתובל. מכנפי עוף, שחריפותן החריפה לאחרונה במסעדות ארצנו, ועד לתפריטים הסיניים והיפניים לסוגיהם. את הבלנד הוורוד של בנימינה שהוכן מזינפנדל ומקברנה סוביניון הייתי מצרף כמעט לכל ארוחה. טעם השזיפים שלו ישתלב עם מאכלי כבש ועוף. 24 שעות שהה התירוש שלו עם קליפותיו, וזה הספיק ליין הקל הזה לקבל תכונה של יין עם תחושה קלה של גוף. כמו כל רוזה, הוא ישמח להיפגש איתכם בהנאה כשהוא מצונן מעט וללא כל אוכל.
הרוזה של שאטו גולן שייך לסיפור אחר. התעוררותו של זן הקברנה פרנק בארצנו יוצר תקוות חדשות לאדומים ישראליים. היינן אורי חץ החליט להפנות את יין הבכורה של הקברנה פרנק שלו מהכרם בן החמש ליין רוזה. בראשית תסיסתו הוא שהה בקושי חצי יום על קליפותיו. כששותים את הרוזה שלו אי אפשר שלא לפתח ציפיות גדולות לאדום שלו בבגרותו של הכרם. טעם הפרי נשאר זמן רב בפה לאחר הלגימה. בעיניים עצומות קשה להחליט אם זה יין אדום קל או לבן רב גוף. אולי בעוד כמה שנים אנשים לא יאמינו שמהקברנה פרנק של שאטו גולן הפיקו פעם רוזה קל. לבקבוק שלו מגיעות מחיאות כפיים על הנדסת אנוש מעולה. הוא כאילו קטן יותר מהמידה הרגילה ומותניו הצרים מאפשרים אחיזה נעימה בעת המזיגה. התענוג הזה יישמר לדאבוננו רק לסומלייה של מסעדת מול ים, שקנתה מראש את כל הבציר של הרוזה החלוצי מרמת-הגולן.
אבל חוץ מזה, מרקיז, כמעט הכל בסדר. העתיד נראה ורוד יותר מתמיד. המעלות החמות של הקיץ הקרוב תקוררנה ביינות רוזה ישראליים, צוננים, זולים ומרעננים.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
