סטייליסימו NRG - ילד רוקנ'רול

ראשי > סטייליסימו > שלי חן

ילד רוקנ'רול

הקטן של שלי מצא את אלילת הנוער הראשונה שלו, מה שהחזיר אותה כמו טיל אל אליל ימי הנעורים שלה, ואל הלק השחור

6/1/2005

צליל הפתיח של התוכנית האהובה על הזאטוט מוציא ממני צדדים אפלים. אני מסתננת לחדרו על קצות האצבעות ומתלבשת עליו בדקות ההיפנוזה הקצובות. זה זמן טוב לקבל הנהון הסכמה נמרץ לכל שיגיון, ואני אוהבת למתוח את הגבולות: "עד מחר אתה מסיים את כל חוברת חשבון!"
כבמטה קסם הנהון הסכמה "ואל תענה לי שכבר סיימת את השיעורים בחשבון להיום, זה לא מעניין אותי." כלום מלבד הנהון. דקות של חסד ממש. רק שהפעם משהו בהנהון נראה מרוכך, שונה. עיניו מרותקות כחישני מכ"ם לתנועת הלהקה בתוכנית.

"נכון שהיא יפה?" הוא מצייץ לפתע מבלי להסיט את עיניו. אני עוקבת אחר מבטו והנה היא, מרוחה לכל אורך ורוחב המסך, אוחזת גיטרה חשמלית, צורחת בליל מילים בקול צרוד ורוקעת במגפי ניטים. האלילה הראשונה שלו. מסתבר שהוא מעדיף ליפול בשבי האשה הפרועה על פני הרומנטית. הנה מי שתמלא את מאוויו

ולילותיו, סביבה ירקום חלומות על הצצות חטופות לתחתונים ומשחקים בהפסקה. מושא הערצתו הבלתי ממומשת הראשונה.
בערב אני מחטטת בספריית הדיסקים ונתקלת בסי.די. ישן של להקת רוק ישראלית עם הסולן הבלתי נשכח אחריו הייתי כרוכה כל שנות התבגרותי. נדדתי אז לכל פינה בארץ בה הופיעו. צרחתי, הזעתי, בכיתי. ידעתי שמעבר לזרקור המתעתע מבטו מופנה אלי וחיכיתי שישלוף אותי מבין ההמון אל חיקו לכשיתפנה.
בקופסת הזכרונות בין מכתבי אהבה, מחזיק מפתחות עשוי שרוכים שעשה בשבילי חבר בכיתה ז' ושלושה מחקים שנותרו מאוסף ענק אני מוצאת את מחברת ההערצה שעשיתי ללהקה. כל כרטיסי ההופעות, כל כתבה, כל תמונה שהתפרסמה ועליה נשיקות בליפסטיק יבש עם חריצים מרוחות על פרצופו של הסולן, אפילו בדל סיגריה מעוטר בסימני מחיצת מגפו שזרק על הקהל הנלהב, הכל מודבק שם ושמור למזכרת.


	שיתקלח כבר!


	הרעש המוכר מהמערכת מעיף אותי אל האולמות החשוכים. פתאום ברור לי שאני חוזרת לשם לגמור את מה שהתחלתי ולהתקין סיום נאות "אנחנו נוסעות לדרום" אני מודיעה לא'.. "חישבתי את הזמן ונספיק לראות את ההופעה, לנסוע כל הלילה חזרה ולהגיע בדיוק כשיחזור הילד מאבא שלו" בימים הבאים אני מסתובבת בג'ינס מהוהה וחולצה שחורה עם הדפס הלהקה ששלפתי מהבוידעם. הקירות רועדים כל היום בפול ווליום ואני שורטת את האוויר באצבעות על גיטרה דימיונית. "אמא, את יכולה להנמיך קצת בבקשה? זה מפריע לי" מבקש הזאטוט שעדיין לא מנוסה בהערצה בדם. "לאאא" אני זועפת וחושפת אליו שיניים כיאה . "את לא מבינה בילדים" הוא נעלם מאחורי טריקת דלת מה שלא מפריע לי להמשיך למרוח לק שחור על הציפורניים. בערב ההופעה אני נדחסת אחוזת אקסטזה בנערות צורחות מלוא גרון שאפילו לא זכו להכיר את פורמט הקאסטות עליהן יצאו האלבומים הראשונים. "הוא מסתכל עלי" כמעט אני קורעת את החולצה מעל חברתי. בקטע המבויים בו הלהקה יוצאת אל מאחורי הקלעים כדי לשוב להדרן צפוי אני רצה לכניסה האחורית "הי מה את עושה פה?" אני מרימה עיניים ומגלה שמאבטחם האישי הוא מכר ישן שלי. לא צריך הרבה בהתחשב בעובדה שאין דורשים גודשים את הכניסה והוא מסכים לאפשר לי להגיע אל מאחורי הקלעים לפגוש אותם. דלת הפלאים המפרידה ביני לבין החלום נפתחת לרווחה והוא עומד לפני בגודל טבעי. סופר בשקט את הזמן המדוייק שנדרש כדי ליצור את אפקט ההמתנה בטרם יוותר הקהל לפני ההדרן ויתפזר. זהו זה, הכל שב על מקומו בשלום, שלי חן ומלך הרוק הנחשק ביותר בסצנת המוזיקה הישראלית מסתובב בתחתונים מרופטות אצלה בדירה. שלי חן והאליל המסוקס מגדלים יחד כרס של בירות על הספה. הכל קורה כפי שהיה צריך לקרות. לא יהיו עוד אסונות קוסמיים בעולם כי הטוב ניצח. בלילות בהם לא תהיה הופעה, נשב על הספה ונצפה יחד ב'ארץ נהדרת'. הוא יצלול לעומק עיני ויאמר: 'מה היה קורה אילו לא היית מגיעה? אני אומר לך,' ינשוף אל צווארי 'כוחות גדולים מאיתנו פועלים.' ואני אשתוק ואלטף לו את הלחי שלא יפחד. "רציתי להגיד שהייתה הופעה גדולה" הגרופית הנרעדת זאת אני. "כן?" קולו מהדהד בחדר המדרגות ומתדרדר מהם אל חור הביוב כצלחת דיסקוס מותכת. גם כשהם חוזרים לבמה לקול שאגות הקהל אני עדיין עומדת שם. לבד. לבד על הספה עם הכרס של הבירות. "נו?" שואלת א' כשאני שבה "סתם" אני אומרת "הוא לא כזה יפה מקרוב. זה בטח מהסמים. אימפוטנט. שיתקלח. כמה שנים אפשר ללבוש את אותה חולצה? הוא בטח מעדיף ילדות עם תסביכי גוף. פדופיל. לא פנוי רגשית." בערב אני מתיישבת ליד הילד המגיר שוב ריר על המסך. "נכון שהיא יפה?" "היא בטח לא פנויה רגשית" אני ממלמלת. "מה?" הוא מביט בי בשאלה. "כלום" אולי שיעור ראשון לחיים ילד, תשאיר את הפנטזיות לא ממומשות.. לפחות אלו של הרוקנרול.