 |
/images/archive/gallery/153/467.jpg שלי חן.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
|
|
| באין גברבר ממשי בסביבה, מצאה שלי חן כמעט את כל מבוקשה באמצעות המסנג'ר ומצלמת הרשת |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הדבר הראשון שאני עושה כשאנחנו נכנסים לבית זה לשמוט את כל מה שעלול להכביד עלי מלפזז כאפרוחית בר שיכורה לעבר מקלדת האהבה ולשגר ביד רועדת: האני, אני בבית.. סנד.
להמצא פיזית במקום שבו אני רוצה להיות, מהווה אתגר כמעט בלתי אפשרי. כמעט. מה שלא מונע ממני לנהל מערכת שלמה של חיים מקבילים דרך מכשירים הנושאים את קולי, את תמונתי ובעיקר את רוחי מעבר לקירות, ימים ויבשות, שאבותיי אפילו לא חלמו עליהם, ואני לא יכולה
לתאר איך היו נראים חיי בלעדיהם. בשיממון של המקומות בהם גופי חייב להיות נוכח למעשה.
כעבור כמה רגעים נשמע צליל ערב לאוזני, צלצול דינדוני הפעמונים לאות הגעתו של אהובי מכפור הביטים אל המרחב החמים של הסייבר המשותף. הודעה מופיעה על המסך - האם אני מאשרת את הגישה שלו לביתי? למורת רוחי האפשרויות שהמערכת מציעה לא מביעות את ההתלהבות ומרסנות אותי להסתפק בלחיצה על או.קיי. פניו המוכרות מופיעות על הצג.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
טפט שקיעה רומנטי
|
|
|
 |
|
|
|
קול מכאני מודיע באנגלית רהוטה: הודעה חדשה נכנסה. "הלו בלה דונה", הוא מכנה אותי מבעד לבלורית שמעולם לא נגלתה לי תחתיה צדודיתו השנייה.
"גם אני רוצה", מופיע לצידי היורש הגנטי ומאיץ בי לפנות לו מקום. "בבקשה", אני מביטה בו בזמן שהוא מנפנף לכריס לשלום וכשכריס שואל אותו איך היה יומו, אני נאנחת מהצד בעונג מהול בהתרגשות על היחסים הנפלאים שהתפתחו בניהם.
מזה חודשים שכריס דייר משנה בחיק המשפחה הקטנה. עין המצלמה נשארת תמיד דולקת ברקע ומאפשרת לו להיות שותף בחיינו. היא מכוונת לאותה פינה בקיר שעליה תליתי פוסטר של קבוצת מילאן האהובה עליו, כך שהפכה להיות ידועה בתור הפינה של הצדודית של כריס. עד לזמן ארוחת הערב מתחרה בו היורש הגנטי במשחק של דמקה רשת.
כריס הוא מערכת היחסים הארוכה והיציבה ביותר שהייתה לי מאז גירושיי. הוא בן למשפחה יהודית, דובר מעט עברית ומתגורר בצפון איטליה, בבית אבן בכפר מגודר גינה עם פסלים שכל השנה פורחים בה צבעונים בצבעים מרהיבים ומעיין נובע חוצה אותה לרוחבה ונשפך באמצע סלון ביתו.
כך לפחות זה נראה מבעד למצלמת הרשת, כשערך לי סיור וירטואלי. מה שלא הפריע לי כהוא זה. פעם בחודש אנחנו מסדרים תפאורה רומנטית ומחליפים את הרקע של מסך ההתכתבות בתמונת שקיעה, מעמעמים את האורות ושותים יין.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
נפלאות הקידמה
|
|
|
|
|
|
|
לפני מספר ימים רבנו לראשונה את הריב המשמעותי הראשון שלנו ולכמה ימים הוא נעלם מהרשת. חיפשתי אותו באתרים בהם אני יודעת שהוא משתתף קבוע (בפורום בינלאומי לכלי נשק. כמובן שכשניסיתי לברר לאן נעלמו עקבותיו מילאו הנוכחים פיהם מים ורק מסרו הודעה רשמית כוללת: נו קומנט).
הסתובבתי בביתי חסרת אונים וניסיתי להימנע מלעבור בפינה שלו כדי לא לעורר את הגעגועים. כששב בשעת לילה נראה מותש ואומלל ואני קיבלתי אותו חזרה: או.קיי. מרוסן. סנד.
כל הלילה עשינו מק אפ סייבר סקס טראנס אטלנטי שפיצה אותנו על כל הזמן שהחסרנו. מאז שאנחנו יחד היו לי מאהבים אחרים מלבדו, אך תמיד חזרתי אליו.
כשאני חשה בודדה במערכת היחסים שלנו אני תוהה למה לי בעצם? הקידמה סיפקה מענה לדרישות טריוויאליות רבות אחרות, מוויאגרה לשני המינים, המביאה עוררות מינית בין רגע ועד ארוחות חמם והגש בטעם ביתי, אז אם צרכים בסיסיים כמו אוכל ומין, אז למה לא אהבה משודרגת עם היסטוריה שאפשר למחוק בדליט. סנד?
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
