 |
 |
|
|
|
|
|
|
| השנה הבטיחה לעצמה לרית לוי להיגמל מסיגריות. היא תנסה את כל השיטות, ומדי פעם תספר איך הולך לה. סוג של ריאליטי כזה |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קוראים לי לרית ואני מכורה לסיגריות. היי, רק כתבתי את המילה "סיגריות" וכבר בא לי לעשן. זה לא תמיד היה ככה. בעצם, כמעט מההתחלה זה היה ככה, אבל לפחות בחודשיים הראשונים הייתי בסיידר. בעיקר שנוררתי, פרלמנט לייט מפה, מרלבורו אדום משם, והיה מסחרר ונעים. הסם הראשון שלי.
יריב לבסקי היה החלוץ שאמר לי לא להתחיל עם זה. "עזוב, אני יכולה להפסיק מתי שאני רוצה", זרקתי לו בכל פעם שניסה למשוך לי את הסיגריה מהפה. אחר כך כבר קניתי חפיסות, פיתחתי טעם לסוג מסוים (מרלבורו לייט, איתי עד היום) ולדעתי, עברתי לקופסה ביום תוך חודשים ספורים מדי.
יריב צדק. שמונה שנים אחרי ואני עדיין מעשנת כמו חזיר. ניסיתי פעמיים להפסיק, אבל חוץ מיום כיפור, לא קרה שעבר יום בלי שמצצתי את הנשמה לאיזו סיגריה. שמונה שנים אחרי, ואני בעצמי מתחילה להיראות כמו
סיגריה. רופא המשפחה כבר דפק לי כל הרצאה אפשרית, בניסיון למנוע ממני להמשיך להזיק לעצמי עם הניקוטין הארוז הזה. אבל אני מאוהבת בסיגריות ולך תסביר את זה לרופא, ועוד לכזה שמחטט לי בגב מתחת לחולצה מאז שאני מכירה את עצמי.
השנה הבטחתי לעצמי להפסיק. כל לילה אני הולכת לישון עם סלידה מההרגשה הזאת - של הנשימה הכבדה, הריח בבגדים והפרצוף הניקוטיני. כל בוקר אני קמה ולפני שאני נזכרת איך קוראים לי, אני מתאהבת בסיגריה מחדש. ואז בלילה שוב מבטיחה לעצמי, שמחר אני אקצץ בכמות, מחר אני לא אעשן במשרד או שמחר אתחיל לחשש רק בצהריים. ויוק. כל יום אותו סרט.
אבל זהו. עכשיו אני באמת מתחילה בתהליך הגמילה. אני מוכנה לנסות הכל, טוב - כמעט הכל, כדי להפסיק. כי אני מחבבת את עצמי ואכפת לי ממני, ולא בא לי להרוג אותי. לפחות לא בזמן הקרוב.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
ניקוטינל - מסטיק ניקוטין
|
|
|
 |
|
|
|
לצערי, הפריט הראשון שדחפתי לפה בניסיון הגמילה, היה רעל. כתוב על האריזה, שהמסטיק "עוזר לך להפסיק לעשן". לי הוא עזר למצוא את דרכי לשירותים, תוך שאני מחזיקה את הבטן ומשתדלת לא ללכלך את הפרקט החדש בעבודה.
"מסטיק ניקוטינל בטעם פירות" אמור, לכאורה, לשחרר חומרים, שידכאו את הצורך לעשן, או אולי להעסיק את הפה ולמנוע את הרצון העז לסיגריה. אלא שה"פירות" הם בעצם מעטפת סינתטית לרעל לעיס, החומרים המשתחררים מרים כמו נר הלילה והדחף לעשן לא נעלם; הוא רק נדחה לרגע בו חולפת הבחילה.
ההוראות על האריזה מבקשות "ללעוס באיטיות מסטיק אחד, עד שתרגיש שהטעם מתחזק", ואז להעביר את המסטיק לאזור שבין הלחי לחניכיים. או אז אמורים להמשיך ללעוס כשהטעם נחלש וחוזר חלילה, לתקופה של 30 דקות. אני שרדתי חמש דקות עם כל גומי לעיסה, שלושה מסטיקים בסך הכל.
אחר כך ירקתי אותם לפח והתפללתי לא להיתקל בהם יותר בחיים. לפעמים כשאני חושבת על זה, אני עדיין יכולה להרגיש את הטעם הדוחה שלהם במורד הגרון, ואז בא לי למות.
בינתיים אני ממשיכה לעשן כרגיל. המון. בשבוע הבא אנסה משהו לעיס פחות, אני מבטיחה לעצמי.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
