 |
 |
|
|
| על דעת המקום ועל דעת רבני יש"ע |
|
|
|
| נתי קופפר, מאוכזב קשות מרבני הציונות הדתית, מציע נוסח חדש לתפילות יום כיפור |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
חסד עשה המקום עימנו: הן על דעתו שלו והן על דעת הקהל, נפתח יום הכיפורים בהיתר להתפלל עם העבריינים. אבל שלא כבימים עברו, הרי שביום הכיפורים הבא עלינו לטובה חוששני שמא יימנע ממני חסד זה.
הפעם אומר לי לבי שקיים סיכוי סביר כי בתחילת התפילה ייאמר כך: "על דעת המקום ועל דעת הקהל [ציבור יאמר בשקט: רק הקהל של האחד"ל והמפד"ל] בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה [ציבור יאמר בשקט: בישיבת ההסדר ובמכינה הצבאית] אנו מתירים להתפלל עם העבריינים, למעט תומכי ההתנתקות ושאר שמאלנים".
ואני, שעל עבירה זו עובר בפרהסיה, אמצא את דרכי חפוי ראש אל מחוץ לבית הכנסת, כאילו הייתי כאחד רוכבי האופניים ומשכירי הסרטים לתאבון. ואל לי להתפלא! שהרי בציבור שלי (בתקווה שיסלח על שאני עדיין מתעקש לקרוא לו "שלי") אוהבים אנו לעשות בתפילה כבתוך שלנו.
זה התחיל לפני הרבה שנים עם התפילה לשלום המדינה, כשהמדינה והדת טרם ידעו כי הן עתידות להיות צוררות זו לזו. בימים ההם היתה דווקא איזו מין חגיגיות של שידוך מוצלח נסוכה על תפילה זו. ברם, כבר אז היה צריך לקרוא בין השורות ולהבין כי לא אהבת אמת צומחת כאן אלא אהבה על תנאי: אם תשכילי להיות ראשית צמיחת גאולתנו, או אז נמשיך להיות יחד, אבל אם לא... תפילות חדשות באמתחתנו, פסקים, צומות ועצומות.
הציבור הציוני דתי הוא הַמְקַדֵּש, והמדינה היא מקודשת (תרתי משמע) על תנאי - זהו היחס שבחרה לה הציונות הדתית. יחס מתנשא משהו, שהביא ימים בהם היא, הקטנה, מורגלת לנזוף במדינה באמצעות פסקי הלכה ולהעמיד את הסוררת על מקומה. ימים בהם רבנים מנפיקים עצומות שבכוחן, כך הם חושבים, לחנך את הצבא ואת הציבור במסרים פלקטיים שלא פותרים דבר ולא מחדשים דבר. שותפות אמת אין ביחס זה, ועד שלא תהיה כזו ספק אם הציונות הדתית זכאית להכיל את התיבה "ציונות" בשמה.
עד שלא תקבל הציונות הדתית על עצמה, אחת ולתמיד, להיות חלק ממדינה חילונית - הכפופה בשל אחריותה לשיקולים מעשיים של חול, מדינה המחויבת להגדיר לעצמה את גבולות ריבונותה ולהעניק שוויון אזרחי לכל מי שכלול בגבולות אלו, מדינה הרשאית אחרי שנים של דיון ציבורי גם להכריע בו - עד אז הרי ששמה אינו נאה לה. עד שלא תפסיק להשלים עם מעשים ואמירות נוסח אלו שהוטחו במר בשיא, ותוקיעם בקול ברור - מעשים המהווים לא רק יריקה נלוזה בפניו של בשיא, אלא יריקה בפני כל אזרח ישראלי התומך בהתנתקות וחושב אותה טובה לעם ישראל, וכן יריקה בפניו של השיח הישראלי בכללו - עד אז הרי שהיא אינה נאה לשמה.
אולי לראשונה בתולדותיה, בנסיבות הטרגיות של פינוי ישובים, היא נקראת להכרעה היסטורית בדבר ציוניותה. זוהי הבעיה האמיתית העומדת בפתחה: לא האם מדובר בפינוי או בגירוש, לא האם המפד"ל בפנים או בחוץ, לא מה אסור ומה מותר במלחמה - אלא האם יש בנמצא דבר כזה הנקרא "ציונות דתית"? האם ישנו זרם דתי שבכוחו להעמיד את יחסו למדינה על שותפות ומסוגל לחיי מדינה שאינם תלויים בקידושין על תנאי העומדים בפני הפקעה? האם ישנה ציונות-דתית שיכולה לחיות חיים פוליטיים שאינם מעוצבים טוטלית על ידי ההלכה התיאולוגיה והתפילה, אלא ע"י חשיבה אזרחית, כשאר שותפינו למפעל הציוני?
חלקכם ודאי יאמרו כי התפילה שהצגתי לעיל אינה אלא בדיחה (חלקכם האחר ודאי ניסה מיד לבדוק עם יש מנגינה שתתאים לה), אך האם באמת ישנו הבדל בינה ובין החשיבה ההלכתית שהפגינה הציונות הדתית עד כה? האם כאשר נאמרת תפילת ציבור נגד ההתנתקות אין היא מוציאה מיידית מגדר "ציבור" את התומכים בהתנתקות? הוא הדין לגבי יום צום ותחנונים הנקבע כנגד הכרעה פוליטית, ולגבי כל פסקי ההלכה ופרסומי "דעת התורה" בעניינים מדיניים - כל אלו, ביד קלה על ההדק, קובעים מחדש מי בקהל ומי לא, מי לנו ומי לשמאלנו, ומעמידים אותך בפני ברירה: או שתלך איתה - המדינה הסוררת - או איתנו. או ציוני או דתי.
על כל צרה שלא תבוא, ולמקרה וימשיכו לעצום עין ולהתפלל עם העבריינים המשודרגים דהיום, הרי חלופה: מאחר וכנגד כל אות באלף-בית העברי עומד חטא עליו אנו מכים, אזי הגיע הזמן להחליף את "על חטא שחטאנו לפניך בשנאת חינם" ב"על חטא שחטאנו לפניך בשמאלנות". על איזה מחטאים אלו יחרב ביתנו? לרבני הציונות הדתית פתרונים.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
|
 | |  | | ירושלמי, בוגר ישיבת ההסדר בקרית שמונה, נשוי ונטול קורות חיים מסודרים. פה מחנך שם מורה לגמרא, פה עוזר מחקר ושם עובד ברבנות בחו"ל. סטודנט למחשבת ישראל וממקימי תנועת "ציונות דתית ריאלית". להגנתו יש לומר שלא היה מרוכז בשיעורי מחשבה בישיבה | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
