 |
 |
|
|
| ברוכים הבאים לקהילת חרד"לנוב |
|
|
|
| לנתי קופפר יש סחרחורת מהתחרדות הציונות הדתית ומהעובדה שנותר ללא מנהיג ראוי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אחד המשפטים המוטחים תדיר בשמאלן הדתי המצוי, בעיקר מכיוון החרד"לניקים שבינינו, הוא: "הנה עוד רקדן מה יפית". אבל שמאלנים ניחא, המעניין הוא שבכבוד המפוקפק הזה זוכים גם אחרים, המראים סימנים מחשידים לכך שהגרסה החרד"לית ליהדות היא לא בדיוק כוס הישועות שלהם.
קחו למשל את הרב שרלו, שהפך להיות בחוגי החרד"ל כמעט למשוקץ. בשביל דתיים רבים מייצג רב זה עמדת מרכז ואפילו עמדה הנוטה ימינה מבחינה דתית. אם את ספריו על התנ"ך ומחשבת ישראל מחרימים במקומות מסוימים מה נאמר על כל חוקרי התנ"ך וההגות הרבים חובשי הכיפה הסרוגה היושבים באוניברסיטאות רח"ל? מה נאמר על הדתיים, שבניגוד לרב שרלו, הגותו של הראי"ה רחוקה מהם? מה נאמר על אלה שעמדתם בענייני דת ומדינה היא מרחיקת לכת יותר משל רבני צוהר? קל יהיה להראות כי בקרב הציונות הדתית הישנה, זו שלפני גוש אמונים, היה מקום נכבד לעמדות "רדיקליות" בהרבה מזו של הרב שרלו.
זו אם כן הטקטיקה, אולי הבלתי מודעת, של החרד"ליזם לצמצום המעגל הציוני דתי: השכבה הקיצונית ביותר של המעגל, הקרובה והחשופה ביותר לעולם החיצוני החילוני, תואשם בריקוד
"מה יפית" ותסומן כגבול השמאלי. מה ששמאלה מזה בכלל לא סופרים יותר. אחר כך היא תוצא אל מחוץ למעגל והטיפול יעבור לשכבה הבאה וכן הלאה. היום כבר אפשר לראות בבירור שמה שהמזרוחניקים הם בשביל החרדים, כך הם רבים מאנשי הציונות הדתית בשביל אנשים אחרים בה.
אני יודע כי רבים מהקוראים דברים אלו, שאינם רואים בעצמם חרד"לניקים משום בחינה ועניין, מצרים בעצמם על התופעה, אבל האמת צריכה להיאמר: אלו לא החרד"לניקים שגרמו לכך אלא כלל הציונות הדתית ידה בדבר. אלו שמוצאים היום את עצמם מותקפים פתאום, יבדקו טוב טוב האם עד אתמול הם לא היו בצד של המתקיפים והאם לא קיבלו על עצמם הסכמה שבשתיקה לתופעה זו.
סלחו לי שאני מכניס פוליטיקה לעניין, אבל זה בדיוק הסיפור: מיום שהציונות הדתית סימנה לעצמה את הדגל של ארץ ישראל השלמה כדגל המזהה שלה, היא היתה מוכרחה להתחיל לסמן מי בחוץ ומי בפנים, לצמצם את המרחב האידאולוגי, ויחד עם זה לתת את הבמה המרכזית להחלטיים יותר, האדוקים יותר והחד ממדיים יותר. ואכן היום הבמה היא כולה שלהם, כולנו נתנו להם אותה לצרכי המאבק הפוליטי.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
חכו לי עם הקיגל! מיד כשאני גומר לרקוד אני בא
|
|
|
 |
|
|
|
אז אם שתקת עד היום, אם היה לך נוח שלא למחות על הדה-לגיטימציה שעשו לדתיים מהשמאל ולשמאל בכלל בקרב המחנה שלך, אם לא צעקת בקול רם על האופי הדוגמטי החריף בחינוך הדתי-לאומי, אם לא צעקת גם בשעה שאלו אשר דיברו בשמך אמרו דברים שגם לדידך עוברים את הגבול, אם נתת להם חופש פעולה גמור כדי לא להפריע להם במאבק הפוליטי – אז היית בעצמך חלק מהחירדול של המחנה ואל נא תתפלא לגלות פתאום שאין לך נציג המשקף באמת את עמדותיך, או שלחלופין נציג זה מוקע על ידי העומדים בראש המחנה שלך.
אבל האמת היא שמכל שלל הדימויים, את "רוקד מה יפית" אני אוהב במיוחד. הוא מזכיר לי את השטעטל, את הגלות המתוקה של אבות אבותיי. שם היה ברור מי "הם" ומי "אנחנו", מי הפריץ, מי היהודי ומיהו יהודי הרוקד בפניו. שם לא היינו מחויבים להתמודד עם מה שהמדינה היום מציבה בפנינו: אנשים אחרים בעלי דעות שונות סביבנו, שותפים מלאים למתרחש במדינה. שם היינו יכולים פשוט לסנן אחריהם בבוז "גויים" ולבטל אותם ואת מדינתם. שם לא היתה לנו האחריות ולא היינו צריכים לקחת בחשבון שיקולי חולין אזרחיים ומדיניים המהווים תשתית למדינה מתוקנת. שם היינו יכולים להסתגר בדלת אמותינו ולפנטז. אז תודה לכם תושביה, רבניה ופרנסיה של ק"ק חרדלנוב תובב"א, על שהקמתם לנו שטעטל בתוך המדינה. חכו לי עם הקיגעל! מיד כשאני גומר לרקוד אני בא.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | ירושלמי, בוגר ישיבת ההסדר בקרית שמונה, נשוי ונטול קורות חיים מסודרים. פה מחנך שם מורה לגמרא, פה עוזר מחקר ושם עובד ברבנות בחו"ל. סטודנט למחשבת ישראל וממקימי תנועת "ציונות דתית ריאלית". להגנתו יש לומר שלא היה מרוכז בשיעורי מחשבה בישיבה | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
