ראשי » חדשות » דעות

מי אמר שערבים לא יכולים להיות ציונים?

במקום לעודד את נרטיב הנכבה של זוהיר בהלול, השמאל הישראלי היה צריך לחבר את ערביי ישראל למדינה שהם חיים בה. מאה שנה אחרי הצהרת בלפור, אפשר גם לספר לתושבי הארץ הלא־יהודים כמה הועילה להם ההצהרה הזו

קו ישיר מחבר בין היעדרותו המוצהרת של ח"כ זוהיר בהלול מאירועי מאה שנים להצהרת בלפור ובין ההצדקות המאולצות שנשמעו השבוע בעניין היעלמותה של המילה "ציונית" ממצע מרצ לפני שמונה שנים. הנחת היסוד ששני האירועים הללו צמחו ממנה היא שלא ייתכן ערבי־מוסלמי שהוא גם ציוני. בעולם שבו לכל אחד יש נרטיב משלו, ולאמת יש פנים רבות ומשתנות משעה לשעתה, לא יעלה על הדעת לצפות מאזרח ישראלי – שהוא במקרה גם ערבי, ואולי אפילו מוסלמי – להיות פטריוט ישראלי, לשאת את הדגל בגאווה, ולראות במדינה הזו הגשמה של חזון צודק מאין כמוהו. גם יהודים ציונים בעלי שיעור קומה מרכינים ראש נוכח הכאב הפלסטיני, נבוכים ומצהירים בהכנעה שיום שֹשֹוננו הוא יום אסונם.

דיון סוער דומה התעורר לפני שלוש שנים, שעה שמפלגת העבודה ו"התנועה" התאחדו לרשימת "המחנה הציוני". איך ייתכן, זעמו שם, שמפלגת שמאל מכנה עצמה בשם שערביי ישראל לא יוכלו להרגיש איתו בנוח. חתן האיחוד, יו"ר המפלגה דאז יצחק הרצוג, לא נכנע ללחצים ההם; היו"ר הנוכחי, אבי גבאי, מגלה אפס סובלנות להצהרות דומות היום. וטוב שכך.
 
כבוד הח"כ בהלול יודע היטב שבשעה שהקבינט הבריטי אישר את נוסח ההצהרה המרוכך של שר החוץ שלו, הלורד ארתור ג'יימס בלפור, לא הייתה כאן מדינה פלסטינית, ואף לא חזון להקים אחת כזו. ההכרה בזכותם של היהודים למדינת לאום על אדמת אבותיהם הייתה מתבקשת כמעט, נוכח קיומו של מרחב ערבי עצום המקיף אותה.

המדינות שעמדו לקום מסביב היו די והותר לערבים שישבו כאן, תושבים בעלי דת משותפת שמאבקם היה קשור בעיקר לשנאת יהודים והרבה פחות לטיפוח של ישות מדינית עצמאית משלהם. מספר הערבים שהחלו ללטוש עיניים לפנינה האזורית הזו גדל פלאים מרגע שהיהודים הגיעו אליה, הפריחו את השממה והפכו אותה לאדמה מבוקשת. עשרות הזדמנויות לכונן מדינה היו לערביי האזור, והם הקפידו לפספס כל אחת ואחת מהן. לא בשל קריאה לא נכונה של ההזדמנות המדינית, אלא משום שהרצון בהמשך המאבק נגד היהודים ומדינתם היה גדול מהתשוקה למדינה עצמאית.

בניגוד   למה שבהלול ותומכיו היהודים מבקשים לשכנע אותנו, אין סתירה מובנית בין זהות מוסלמית או ערבית, לבין תפיסה ציונית שמפרגנת מדינה לעם הרדוף ביותר בתולדות האנושות. מול הדודה חנין זועבי, שמענו את האחיין מוחמד זועבי מצהיר בלי בושה: "אני גאה בהיותי ישראלי. אני ציוני, פשוט אני מאמין בזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית במולדתו, ארץ ישראל". זועבי האחיין שיקף את עמדתם של בני משפחתו הרחבה, והתברר לפתע שהדודה היא דווקא החריגה בנוף החמולה. דברים דומים יצאו מבית משפחת רחמן אבו־גוש, כשהבן עבדאללה עבדל רחמן הבהיר קבל עם ועולם כי הוא מוסלמי ציוני ופטריוט ישראלי. על הדרך הוא האשים את חברי הכנסת מהסיעות הערביות בהחרפת הקרע בין האזרחים היהודים לבין הערבים. הגדיל לעשות השייח' ריאד אחמד, שלא רק הביע תמיכה עקבית בזכות היהודית על ארץ ישראל, אלא גם העז לנאום בדבר זכותנו להתפלל בהר הבית – מעשה שמאיימים עלינו שיביא לפיצוץ במזרח התיכון כולו – כשהוא נעזר בסורות מתוך ספר הקוראן הגדול שבתיקו. תוסיפו לזה עדה לא־יהודית אחרת, העדה הדרוזית, שקשרה גורלה בגורל היהודים ולא מהססת להתייצב בחוד החנית של צבא ההגנה לישראל, לשיר את ההמנון בגאון ולהצהיר שהמדינה הזו טובה לכל אזרחיה - ותקבלו מפה רעיונית שונה לגמרי ממה שאנחנו נוטים לראות.

בסופו של דבר, מה שעומד בין היהודים למוסלמים בארץ ישראל הוא האלימות הרצחנית מצד הערבים ותקוותם למחוק את מדינת ישראל ממפת העולם. מי שמחביא את החזון הציוני, מי שמתבייש בו ומהסס לקרוא אליו את אזרחי ישראל שאינם יהודים, אומר למעשה שהאלימות הערבית מוצדקת. במקום דו־קיום הוא מביא לניכור ולהסלמה. במקום גאווה לאומית הוא מסרס את הקרקע האיתנה שמדינת ישראל כולה יושבת עליה, ושגם ערביי ישראל נהנים ממנה. השמאל הציוני, כמו גם מפלגת מרצ, אמורים להיות הגשר שמביא אל תוך הציונות את ערביי ישראל, ומחבר אותם מכוח הזכויות שמגיעות להם כאזרחים. במקום זאת הוא מדשן את עמדתם הנכבאית ומעודד אותם לשמר את התסכול, וממילא גם את השאיפה שלהם לחיסולנו. המפעל הציוני חגג השבוע מאה שנים להישג המשמעותי הראשון שלו. ערביי ישראל, וח"כ בהלול בתוכם, יצאו ממנו נשכרים מספיק כדי לחגוג את הצדק ההיסטורי ההוא יחד איתנו.

בעולם דמוקרטי אמיתי, האלימות אסורה. ככה, בלי תנאים. לא בתנאי שהקורבן קדוש. לא בתנאי שאתה שותף לדעותיו. להפך. גם אם הוא מרגיז אותך עד מוות, גם אם הוא מתסכל אותך ומביא אותך לקצה גבול היכולת, אלימות היא מחוץ לחוקי המשחק.

22 שנים אחרי הרצח המתועב של ראש ממשלת ישראל, מותר כבר לומר: יצחק רבין המנוח לא היה קדוש. תתפלאו, הוא אפילו היה ראש ממשלה מתנשא ומפלג. כן, רבין. לא רק עצם מעשה אוסלו מאחורי גב האומה, ולא רק ההתעלמות ממתנגדיו והיעדר השיח איתם. ראש הממשלה של ראשית שנות התשעים הצהיר בלי בושה שהוא אחראי לביטחונם של 98 אחוז מהעם בלבד, כשהוא מפקיר במוצהר שני אחוזים ממשלמי המיסים ולוחמי צה"ל, שהם במקרה גם מתנחלים. רבין לא התבייש להפנות עורף למתיישבי הגולן, שעליו אמר במערכת הבחירות כי מי שיעלה על הדעת לרדת ממנו "יפקיר, יפקיר את ביטחון ישראל". בשעה שהתיישב למשא ומתן על הגולן הוא אמר על המתיישבים המפגינים משם שמצידו "הם יכולים להסתובב כמו פרופלורים". אם זה לא מספיק, רבין גם כינה את הליכוד "סייען של חמאס", לא פחות.
 

במשך שני עשורים ארוכים ומייגעים ניסו לשכנע אותנו שהדרך היחידה להתנער מרצח רבין היא לכבד את מורשת האיש, לסגוד לדמותו, לחבב את הליכותיו. אבל רבין לא היה טלית שכולה תכלת. רבין לא היה המנהיג האולטימטיבי, וכן – יש עוד אנשים כמו האיש ההוא.

זועמי נתניהו המאשימים אותו בפילוג העם, פשוט לא טעמו את טעם רבין מהצד הנכון. ברבי־שיח נוהגים אנשי שמאל להטיח באנשי ימין שהאלימות הפוליטית בארץ מגיעה תמיד מימין לשמאל. אלא שאלימות היא לרוב תוצר של תסכול. גם כשהיא נראית בריונית וקשה, היא נחלתו של החלש. שיעור האלימות גבוה פי כמה בשכונות עולים לעומת שכונות של צברים; היא מצויה יותר בקרב עובדי צווארון כחול מאשר בקרב מעוטרי צווארון לבן. זה נכון בין עדות וזה נכון בפוליטיקה הפנימית. שלטון השמאל האינסופי של ימי ראשית המדינה חבר לשיח שחצני, מזלזל, מתעלם ומסכסך, שנמשך גם בשנות השמונים והתשעים. שנאת מתנחלים – כולל מתיישבי רמת הגולן – הייתה שיח שיצא ממשרד ראש הממשלה, וכך גם הזלזול בימין כולו.

אלא שכעת התסכול עבר צד, והרצף השלטוני גם כן. הצווארון הלבן בפוליטיקה הישראלית הוא נחלת הימין, שנושא כעת באחריות למרחב הציבורי פה. טוב יעשו אנשי השמאל אם ילמדו את הלקח מרצח רבין, וירסנו את ההסתה נגד ראש הממשלה ושריו; טוב עוד יותר יעשו ראש הממשלה ושריו אם ילמדו מרצח רבין, ויימנעו משיח שמביע בוז או התעלמות כלפי ספסלי האופוזיציה בכנסת ובעיקר בערי ישראל. היושבים סביב שולחן הממשלה, אלה שסבלו את הבוז ההוא, שחשו כאזרחים סוג ב', נדרשים לשנן לעצמם את מימרת חז"ל: מה ששנוא עליך, אל תעשה לאופוזיצייתך. האצילות מחייבת. הצדק דורש.

רבין טעה, אולם נתניהו טועה גם הוא. 22 שנים לרצח הנורא ההוא, ההסתה וההתנשאות של האליטות לסוגיהן ולדורותיהן חייבות להיפסק. זה יציל את החברה הישראלית, וזה עשוי להציל חיים.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

אורלי גולדקלנג

סגנית עורך מקור ראשון

לכל הטורים של אורלי גולדקלנג