ערוץ 2 לימד אותי לאהוב טלוויזיה, וגם לתעב אותה
תקראו לי שטחי, תקראו לי רדוד, אבל הפרידה מערוץ 2 ריגשה אותי. אחרי הכול, הוא זה שלימד אותנו לאהוב טלוויזיה, וגם לרצות לשבור לה את הצורה
אני לא אדם נוסטלגי בכלל. אמנם עכשיו כשאני (אלוהים ישמור) אב לשלושה, אני לגמרי מסתכל בערגה אל עבר התקופה שבה הייתי אב לאחד, ואפילו (לא) מרשה לעצמי להתגעגע לתקופה שהייתי נטול ילדים בכלל. אבל באופן כללי, העבר לא מרגש אותי במיוחד. לכן כשאני מנסה להיזכר בפרידות הגדולות בחיי, אני עושה את זה בכיף וללא לחלוחית.
הייתה למשל הפרידה מהחברה הראשונה הרצינית שלי, שיראל, שזרקה לי את הצורה אחרי שנתיים בבוקר שבת גשום, תוך שהיא משתמשת במילים “נראה לי שמיצינו". בדרך הביתה מהקיבוץ שהיא גרה בו נרדמתי על ההגה וכמעט נכנסתי בקיר, תאונה די תמימה שהייתה עלולה להיראות כהתאבדות על רקע רומנטי.
הייתה הפרידה מהג’ינס ההוא שלבשתי בין השנים 2012־2015. הייתה הפרידה מכיס המרה שלי לאחר כמה התקפי כאב שגרמו לי להעריך את שירן הרבה יותר לאורך עשר שעות של צירים. הייתה הפרידה מכל תקווה לאליפות קרובה של מכבי חיפה. והייתה גם הפרידה של השבוע.
תקראו לי שטחי, תקראו לי רדוד, תגידו שאני מגזים, תעליבו אותי בעוד דרכים, אבל אני לגמרי יכול להגיד שהפרידה מערוץ 2 ריגשה אותי. הייתי בן 11 כשהערוץ עלה לאוויר. עד אז התפריט הטלוויזיוני הביתי שלי כלל בעיקר חדשות, כדורגל והיאבקות בערוץ הירדני.
אז נכון, זה לא שהערוץ מת, הוא בסך הכול מתפצל לשניים. ועדיין, אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי את אברי גלעד משחק את הילד “רובי" בסדרת הקאלט שלו ושל ארז טל “העולם הערב". אני אפילו לא זוכר שהתלהבתי מזה, אני זוכר גם שלא ידעתי אם אני אוהב את זה או לא, אני רק זוכר דבר אחד, תחושה של משהו חדש.
ערוץ 2 לימד אותי לאהוב טלוויזיה. הוא גם לימד אותי לתעב אותה. הוא לימד אותי מה עלול לקרות כשלאנשים מסוימים בגוף מסוים יש יותר מדי כוח ואין אף אחד שיעמוד מולם ויגיד שהם טועים. היו בו לא מעט רגעים מכוננים. כשאיתן הבר הודיע בתדהמה ישבתי מול המסך, וכילד בן 13 הדבר המרכזי שעניין אותי הוא אם זה אומר שאין בית ספר מחר.
צפיתי בו כשמכבי חיפה הפסידה 4־0 לקריית־גת בזמן שאירע פיגוע תופת נוסף, ואת העדכון לגביו בחרה הזכיינית טלעד השם ייקום דמה לשדר במסך מפוצל. בתמימות של ילד שממש אוהד את מכבי חיפה, לא הצלחתי להחליט איזה צד של המסך כואב לי יותר.
אני זוכר איך ישבתי בחדר בבסיס עם מיכל, שהייתה אז החברה שלי, וצפינו יחד בגמר כוכב נולד כשנינט גברה על שירי מימון בערב מרגש שבו הרווחתי 100 שקל בהתערבות עם מיכל שטענה ששירי בטוח לוקחת. למיכל אף פעם לא הייתה אינטואיציה טובה. אולי בגלל זה היא הייתה ממש מופתעת שבועיים אחר כך, כשאמרתי שאני רוצה להיפרד.
המשותף לכל האירועים הללו הוא שלטוב ולרע הם הצליחו לשמר את תחושת מדורת השבט האחרונה במדינה הזאת. התחושה הזאת אמנם הלכה והתעמעמה עם השנים, אך היא עדיין איכשהו הצליחה לשרוד. אלו לא היו בהכרח אירועים חשובים או כאלה שכולם הסכימו עליהם, אבל לגמרי כאלה שאין אחד שלא דיבר עליהם ביום שלמחרת.
נסו רק להיזכר ביום שלכם במשרד אחרי ההופעה הראשונה של לובה, אותה קופאית טל־פרידמנית בעלת מבטא מוגזם, בארץ נהדרת. לא היה אחד שלא ניסה לחקות את המבטא המוגזם והמשפט האלמותי “אין שפה, אין עבודה, קשה, קשה”. נסו להיזכר בבייגה שוחט, ותגידו לי שהתמונה הראשונה שעולה לכם לראש היא לא שלו חובש תרבוש אדום במעגל עם דן שילון.
ערוץ 2 המליך פה מלכים ושחט אחרים. הוא היה המלך של שיחות הברזייה בתקופה שכבר לא היו כמעט ברזיות. הוא היה נמוך ורדוד אבל גם הביא את הטלוויזיה הישראלית לגבהים חדשים. הוא לימד אותנו לאהוב טלוויזיה ולרצות לשבור לה את הצורה. הוא הצליח להפוך את יאיר לפיד מכותב טורים לבנאדם עם מפלגה של 19 מנדטים. הוא שידר תוכניות כמו האח הגדול שכולם אמרו שהן זבל טהור אבל ידעו בדיוק מה אמרה שפרה לבובליל ולהפך. הוא גרם לנו לשבת מול הטלוויזיה ולקלל, אבל גם להבין כמה כוח יש בה.
ולפעמים החגיגה נגמרת, כיבוי אורות, החצוצרה אומרת שלום למאפרות. השבוע בלי ששמנו לב נולדה סוף־סוף תחרות אמיתית בשוק הטלוויזיה הישראלי. אמנם עדיין לא מושלמת ועם ים בעיות, ובכל זאת - סוף־סוף יתחרו עלינו באמת.
מספיק לראות את הקמפיין האובססיבי כמעט של קשת ורשת בשבועות האחרונים, שבו כל המפורסמים ניסו להסביר לנו ש־12 טוב מ־13 ולהפך, כדי להבין שתמו הימים שבהם גם שידור לקט מכל הלקטים של ארץ נהדרת היה מביא מעל 20 אחוז רייטינג. כאדם עלוב ושטחי, זה לגמרי מרגש אותי. אני רק מקווה שבמקרה הזה, וסליחה לי על הרפרנס, לא נקבל תאומים זהים אלא שתי ישויות שונות שאשכרה מתחרות זו בזו.
נותר רק להתבאס מכך שלצערי בכל מה נוגע לתחום החדשות, אין באמת חדשות. מבחינתי לפחות, הרגע הכי גדול של ערוץ 2 בתחום החדשותי היה רגע שכלל לא שודר בו. באיזה כנס נידח אמר אמנון אברמוביץ' על אריאל שרון, רגע לפני ההתנתקות, שצריך לשמור עליו "כמו על אתרוג. לשומרו בקופסה אטומה, מרופד בספוגית, צמר גפן ונייר צלופן, לפחות עד תום ההתנתקות".
דווקא בגלל רגעים אנטי עיתונאיים כגון אלה, חוסר הפיצול בחדשות כל כך צורם. איכשהו דווקא בתחום הזה, שזקוק באופן נואש לתחרות אמיתית בין אנשים, דעות ורעיונות, נשארנו בסופו של דבר עם ערד ניר, אמנון אברמוביץ' וכל היתר, בשני הערוצים במקביל. אז נכון, בצד השני מחכים דרוקר והחבר'ה, אבל אני לא בטוח שזו ההגדרה הנכונה ל"תחרות".
אקו"ם