ראשי » חדשות » דעות

מכתב לארבע בנות שלא יוצאות לי מהראש

ישבתן בחדר, נתתן אמון מלא באמכן שסיימה את ההכנות הסטואיות למותכן כשבגופה התלקחה סערה יותר עזה מזו שהחורף יכול לזמן בחלונות. אתן כבר לא תידרשו לשאלה מהי המשמעות של ייצור חי שמסתלק מהעולם על לא עוול בכפו, אבל אנחנו עדיין חושבים עליכן

הייתן ארבע בנות. אחיות. היו לכן שמלות בצבע גלידה. כפכפי ים. הליכון צבעוני. בטח אהבתן את אנה ואלזה, או שמא אתן מעדיפות את הנסיכה סופיה? בסרט 'מואנה' הספקתן לצפות במהלך חופשת החנוכה? בבקרים התלבטתן בין קורנפלקס כריות לצ'יריוס, עם או בלי חלב. או שמא אמא שלכן היתה בקטע בריאותי ואכלתן רק לחם מלא? אהבתן לחם מלא או שהעדפתן פיתה עם שוקולד?

אמא שלכן, שהכינה לכן כריכים לגן ושטפה תפוח לבית הספר, עשתה הכנות קפדניות ביותר אחר הצהרים ביום ראשון השבוע, אבל בטח לא שמתן לב לכך. אימא מסדרת, אימא מארגנת, זה תמיד ככה ברקע. על פניו, יום ראשון הזה בטח נשקף אליכן כיום ככל הימים: גשם ירושלמי שמתלבט אם לרדת או לא, שיעורי בית, לצייר או לעשות פאזל? VOD או פשוט לצפות במה שיש בטלוויזיה? האם ללכת לחברה או להישאר בבית כי קר?
 
אבל אז, אמא כנראה נעלה את דלת הבית. זה גם לא נראה לכן מוזר, כי הרי חשוב לנעול כדי שלא ייכנסו גנבים, כפי שאמא לימדה. היא שכנעה את שלושתכן, הבנות הגדולות שלה, להתכנס באחד מהחדרים שלכן. בטח זו לא היתה משימה קלה עבורה, כי לכנס ילדות מלאות חיים למקלחת, לשכנע להתלבש, לסדר את החדר, לוקח זמן: אחת רצה לסלון, אחת רוצה לקחת בובה, אחת בכלל לא מבינה למה להפסיק תכנית טלוויזיה באמצע ומתחננת "רק לסיים את הפרק", וזהו.

הרי בתמונות, כשניסתה אמא לצלם את כולכן, תמיד היתה מישהי שזזה, שעצמה עיניים, שהורידה ראש בדיוק ברגע הלא נכון, וקילקלה את התמונה. כי להצליח לצלם תמונה מושלמת של ארבע אחיות צעירות ותזזיתיות זו כמעט משימה בלתי אפשרית. וכדי לצלם את כל בני המשפחה, רגועים, מחייכים ושמחים - צריך להביא צלם נוסף או להידחק לסלפי.
 
את אחותכן התינוקת היא לא היתה צריכה לשכנע, הרי היא עוד לא מבינה, אז אמא פשוט הביאה אותה והניחה אותה בעדינות ביניכן. לא הבנתן בטח למה חשוב לה, לאמא, לכנס את ארבעתכן ככה, ובטח היה לכן צפוף.

אני כותבת לכן, כי גם אני אמא, וגם לי יש שתי ילדות, ממש כמוכן, בכפכפים כאלה, שמצולמות ליד הים. מאז ששמעתי מה שקרה לכן, אני לא מצליחה להוציא מהראש אתכן ואת האמון המלא שוודאי נתתן באמכן, שסיימה את ההכנות הסטואיות האלה למרות שבתוך גופה בטח התלקחה סערה יותר עזה מזו שהחורף יכול לזמן בחלונות.
פעמים רבות, הבנות שלי נרדמות בזרועות פשוטות. הן מרגישות כל כך בטוח בחדרן הקטן, עד שהן מרשות לעצמן להעיף את הפוך מתוך שינה, כי הן יודעות שכאמא אשמור ואגן עליהן, אדאג שיהיה להן חם ולא אתן שאיש יעז להתקרב אליהן או להזיק להן.

בטח ככה גם אתן הרגשתן: שאמא יודעת הכל. שהחדר הזה הוא המקום הכי נכון להיות בו כרגע, ותיכף תוכלו לחזור לעיסוקיכן המהנים. אבל אז אמא נעלה מאחוריכן את הדלת. ודאי החלפתן ביניכן מבטים, אולי גם קולות. התקרבתן לדלת, ואז חשתן שהיא חמה, לוהטת, בלתי ניתנת לפתיחה.
 
אני לא יודעת אם בליבכן הקטן ידעתן מי הצית את האש בחדרכן, או שאולי חשבתן שמדובר בשריפה שפרצה בבית, וחיכיתן שאמא תבוא לחלץ אתכן. אבא שלכן הגיע באיזשהו שלב, אתן יודעות? הוא עדיין מחפש אתכן, מנסה להציל אתכן, אבל פשוט לא מצליח.

שתי ילדות בשמלות תואמות בצבע גלידה, האחת בצהוב, השניה בוורוד. עוד ילדה, קטנה יותר, בשמלה אפורה עם נקודות ירוקות זוהרות ועוד תינוקת בקוקו בלוף. אחותכן הקטנה. הצעצוע של הבית. ארבע אחיות, ארבעה קברים קטנים צפופים זה לזה. ואולי בעוד כמה ימים יפרסמו את השמות שלכן, והחיוך שלכן על גבי העיתונים יהפוך ממפוקסל לאמיתי.
 
אני אוהבת אתכן כל השבוע, למרות שלא הכרתי אתכן מעולם, וגם לא אכיר. ולמרות שכעיתונאית אני יודעת עד כמה חשוב לסקר גם אירועים קשים כדי להביא את המידע לכל בית ואולי כדי למנוע את האירוע הקשה הבא, לא רציתי לראות תמונות שמבקרות בחדריכן המפויח. לא רציתי לראות את גופת אחותכן התינוקת נישאת בידיו של מתנדב זק"א שבור. לא רציתי לראות את הציורים הצבעוניים שציירתן לחנוכה והיו תלויים על דלת הכניסה לביתכן שלא נשרפה.

לא רציתי בכך כי ברור לי שגם אתן העדפתן שביתכן-מבצרכן יישאר נחלתכן בלבד, ושאם יצלמו בו, זה יהיה רק לכבוד יומולדת, או רגע לפני שמישהי מכן נושפת על הנרות כדי שייכבו, או בהדלקת נרות חנוכה, או בעת בישולים על הכיריים. כי הרי אש אינה משחק.

אתן בטח לא יודעות מהי גופה, או מה המשמעות של ייצור חי שמסתלק מהעולם על לא עוול בכפו כי כשמת לכן דג הזהב, אמא הורידה אותו בשירותים ואמרה שכעת הוא יוכל לשחות ולהצטרף לחבריו שבים הפתוח. גם לא תדעו מהי גופה, כי איש לא יצטרך להסביר לכן עוד שום דבר על העולם הזה. תהא נפשכן הזכה צרורה בצרור החיים, חיים קצרים במיוחד שהסתיימו עבורכן ודאי בתדהמה בלתי ניתנת להכלה.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

מאיה פולק

עיתונאית. כותבת כתבות מגזין בנושאי צבא, חברה ותרבות ב'מקור ראשון', משוררת, אמא.

לכל הטורים של מאיה פולק