פרשת פרה: החקלאות הישראלית משנה את הודו
פתרונות מהפכניים לבעיית הבצורת, הצלת מיליוני בני אדם משתיית שפכים רעילים, וזירוז הפרות לתת קצת יותר מעצמן, למרות שהן קדושות - חברות הטכנולוגיה החקלאית מישראל פושטות על הודו. 1.3 מיליארד לקוחות לא טועים
דוכנים עמוסים בירקות, מוכר משדל תייר לקנות קלח תירס חרוך, בתים מגובבים זה בתוך זה, גגות שחוברים לפסיפס פח ענק, קופים מקפצים משיח לשיח, עשרות אנשים דחוקים במבנה תחנת אוטובוס מצומק, עשרות אנשים עומדים בתור לכספומט, עשרות אנשים עומדים בתור למשהו; מבעד לחלון האוטובוס שמתפתל בתוככי העיר אגרה, אין רגע דל.
הטאג' מהאל, מופת של אהבה וסימטריה, הפך את אגרה לאחת הערים המתוירות בהודו. פסולת המפעלים שנשפכת לתוך נהר היאמונה, הפכה אותה לאחת המזוהמות. "מי שרוחץ במי היאמונה, משתחרר מכל התגובות לחטאיו", נכתב בסיפורי קרישנה על אחד היובלים הגדולים של הגנגס, היום מי שרוחץ בו משחרר בעיקר תגובות אלרגניות. עם השנים קיבלו אליהם מי היאמונה לא רק המוני מאמינים, אלא גם מי ביוב ופגרי בעלי חיים לרוב. "מימיו הזכים והצלולים כבדולח", שנזכרים אצל קרישנה, הפכו לנוזל מעופש - שזה סך הכול לגיטימי, לולא עשו המים את דרכם בסוף היום לכוסות השתייה של 2 מיליוני התושבים באגרה.
אלא שיום אחד התהפך גורל אגרה. מתקן חדש לטיפול במי נהרות נבנה בעיר, והטכנולוגיה הביולוגית המתקדמת שבה נעשה שימוש מניבה 144 אלף קוב מים ליום - והפעם כאלה שראויים לשתייה. מאחורי הפיתוח המתוחכם עומדת חברת אקוויז (Aqwise) הישראלית, ספקית גלובלית של פתרונות מתקדמים לטיפול במים ושפכים, שהוסיפה עוד נדבך לשיתוף הפעולה הפורה בין ישראל להודו.
רק לפני שבועיים החליפו ביניהם דניאל כרמון, שגריר ישראל בהודו, ושאשי שאקר, מנכ"ל משרד המים המקומי, מסמכים ובהם הסכמים לשיתוף פעולה בנושא המים - סוגיה קריטית ביותר לאומה ההודית. עשרות הסכמים עסקיים, כלכליים, ביטחוניים ואקדמיים נחתמו באותו שבוע בין שתי המדינות, שאגב נולדו בהפרש של שנה אחת בלבד.
במשך ארבעת העשורים הראשונים לקיומה סירבה הודו לקיים כל קשר מסחרי או דיפלומטי עם ישראל. היום כבר מצהיר נרנדרה מודי, ראש הממשלה המכהן, שהוא מעריץ שתי מדינות: יפן וישראל. אחרי כמעט רבע מאה של קשרים דיפלומטיים סמויים יצאו סוף-סוף היחסים מהארון, ובצד ההודי כבר מעזים לדבר בקול על הסכם סחר חופשי. "שלא תטעי, למודי אכפת קודם כול מהאינטרסים שלו ושל הודו", נזעק איש עסקים ישראלי לחרב קצת את האידיליה, רגע לפני שאני נוסעת למתקן טיהור המים באגרה. "הוא מטפח יחסים עם ישראל, אבל גם עם ערב הסעודית, עם איחוד האמירויות ועם איראן".
הכניסה למתקן נותנת רושם קצת אחר. מינימליזם מעולם לא היה הצד החזק של הודו; מדינה שהיא השביעית בגודלה בעולם, שאוכלוסייתה מהווה כמעט חמישית מהאנושות, שמאגדת בתוכה מאה שפות שונות וספקטרום צבעים שהקשת חיוורת לידו - פלא שדמותו האימתנית של הנשיא ריבלין, שהוצבה כאן לרגל ביקורו בהודו, פורצת את גבולות השלט?
בסמוך למנדלה הססגונית שצוירה על כביש הכניסה למפעל – מצדה האחד כתוב "ישראל", ומהצד השני "הודו" - אני פוגשת את בי-קיי אגרוואל, המנהל הראשי של חברת הבנייה ההודית "טריבני", שהייתה אמונה על הקמת המתקן. אגרוואל הציץ בטכנולוגיית הטיהור בתערוכת Watec בתל-אביב, ונפגע.
הוא מיהר ליצור קשר עם אקוויז ודאג שהיא תגיע לפה. "עד שנבנה המפעל, תושבי האזור שתו מים שטוהרו בעזרת המון כימיקלים מסרטנים וכמויות גדולות של כלור, שחודר אל הגוף ומזיק לו", הוא מספר. "אנשים נחשפו לבעיות בריאות קשות. עכשיו יש לנו כאן טכנולוגיה שהיא ידידותית לבריאות האדם".
אקוויז פועלת בלמעלה מארבעים מדינות. את מנחם קריגר, מי שאחראי לפעילות שלה בשוק ההודי ובמקומות נוספים, אני פוגשת בשביל בתוך תחומי המתקן. שנתיים הוא התגורר בהודו, ביסס את הפעילות של החברה כאן, ועכשיו מלווה את הצוות המקומי.
ה-MBBR (ראשי תיבות ל-Moving Bed Bio Reactor), שמיושמת באגרה אבל אינה שכיחה בעולם טיהור מי השתייה. אגב, קריגר הוא בהחלט לא הראשון שאני שואלת אותו על הטכנולוגיה הזו, אבל הוא הראשון שאני מצליחה להבין; "אם את רוצה אני יכול לדבר במבטא הודי, כולל תנועות ראש", הוא צוחק.
"נהר היאמונה נושא שאריות של שפכים שמגיעות אליו מניו-דלהי ומזהמות אותו. הטכנולוגיה שלנו בעצם מספקת תנאים משופרים לגידול חיידקים שפעילים בניקוי המים. אנחנו מעניקים להם מעין בית שבו הם יכולים לגדול ולעשות את מה שאנחנו רוצים שיעשו: לאכול את המזהמים ולהוציא אותם מתוך המים. מי השתייה שמופקים בסופו של התהליך מגיעים ישירות לבתיהם של כל תושבי אגרה – שמספרם כמו רבע מאוכלוסיית ישראל. מדובר בפרויקט הכי משמעותי שעשינו עד עכשיו בהודו, ויש לו תהודה רחבה מאוד".
עם יד על הלב של כל איש עסקים שפועל בהודו, מטרת-העל היא לא רק להרוות את צימאונם של ההמונים. האינטרס הכלכלי ברור; בכל זאת, שוק של 1.3 מיליארד איש. "בתחום שלנו, אם אתה ממוצב היטב אתה יכול להצליח - אמנם ברווחים נמוכים, אבל היקף הפעילות הוא אדיר", מסביר קריגר. "הודו היא שוק ענק שיש בו הרבה פעילות והרבה כסף".
בדרך החוצה מתעניין מישהו מאיפה הגענו. "יוּ פּיפּל וֶרי סמארט, ורי סמארט", הוא קובע. גם נהג המונית שלקח אותי אישר ש"יזראל ורי סמול באט ורי גוד". באותה רוח – ובאותו שימוש תדיר ב"ורי" - נאם בפניי גם מוכר בדים בשוק מקומי בדלהי. עיתונאי הודי שפגשתי במומבאי הרשה לעצמו להיות קצת יותר מפורט: "אתם הישראלים טובים בנשק, בחקלאות, במים. אתם עושים - אנחנו אחריכם". הבחור שישב לידו הנהן, בלי קשר לשיחה או בלי, כבר הפסקתי לנסות להבין.
"על העולם לראות בישראל מעבדת ניסויים, אך גם מקור השראה. אם אנחנו מסוגלים לעשות זאת כאן, באמצע המדבר, כל אחד יכול לעשות זאת" (נתי ברק מחברת נטפים בראיון לסת' סגל, מתוך הספר "המאבק על כל טיפה").
את אחת המהפכות החקלאיות הדרמטיות בתולדותיה, חבה הודו להמצאה ישראלית למשעי – הטפטפת. שיטת ההשקיה, שהמצאתה זינבה בהקמתה של מדינת ישראל, פועלת בעזרת שחרור זרמים דקים וממוקדים, וכך חוסכת עשרות אחוזים מכמות המים שנדרשת להשקיה, מגדילה את התוצרת ולרוב גם משפרת את איכותה.
לחקלאים ההודים, שמהווים 65 אחוזים מכוח העבודה במדינה, מדובר בחבל הצלה. הודו מתמודדת עם אחת מתקופות הבצורת הקשות ביותר מאז היווסדה, ועל פי דיווח מחודש מאי האחרון, 1,300 חוואים התאבדו במדינת המחוז מהאראשטרה בשל הקשיים הכלכליים. התחזיות שצופות כי הודו תסבול בעשור הבא את משבר המים החמור ביותר מבין מדינות ה-G20, הופכות את הטכנולוגיה החסכונית לקריטית עוד יותר.
המחסור במים מציב לפתחו של ראש הממשלה מודי אתגר ראשון במעלה. ב-2014, מיד לאחר היבחרו, הכריז מודי על "מהפכת ארבעת הצבעים", למען שיקום כלכלתה של הודו. כל אחד מצבעי הדגל ההודי מייצג רפורמה מתחום אחר: הכתום-זעפרן קשור במשבר האנרגיה ובצורך לייצר אנרגיה סולרית; הירוק מסמל חקלאות יעילה ואקולוגית יותר, על מנת שהודו תוכל לספק את ביקושי המזון שעוד נכונים לה; הצבע הלבן מתמקד במהפכת תעשיית החלב, במדינה ששוקקת פרות מצד אחד, ובעלת תפוקת חלב מהנמוכות בעולם פֶּר-פרה מצד שני; והכחול של הצ'אקרה שבמרכז הדגל מוקדש ליצירה ולניהול נכון של משאבי המים ותעשיית הדגה.
"בואי נעמיד רגע דברים על דיוקם", מתגייס ברק גרנות, הנספח הכלכלי-מסחרי בשגרירות ישראל בדלהי, לעשות לי סדר במהלך טיסה פנימית במדינה (רגע אחרי שהדיילת הפסיקה לחלק מגבות בד רטובות, מנהג הודי תמוה). "הבצורת שלהם היא שנה גשומה מאוד אצלנו. הם בפירוש לא יודעים לנהל את משאבי המים שלהם. וזו לא רק הודו: אותה בעיה קיימת גם בברזיל, בקליפורניה ובניו-אורלינס. כמויות הגשם שיורדות כאן בקיץ הן מוטרפות לחלוטין, שלא נדבר על החורף. ובכל זאת, מספיק שבקיץ אחד אין די גשם, והם בבעיה.
"אם תלכי לראג'סטן (אחת מ-29 המדינות המרכיבות את הודו; חלק משטחה מדברי), תראי מכלית משקה את הגינות העירוניות במים לשתייה, מים טובים! וזו מדינה שבאופן קבוע נמצאת במשבר מים. ישראל, לעומת זאת, ממחזרת 85 אחוז ממי הפסולת שלה. מי ביוב אצלנו מטוהרים ברמה כזאת שהם במקרים רבים טובים יותר מהמים בהודו. את מבינה? המים לחקלאות בישראל טובים יותר ממי השתייה כאן. זה לא מקרי שבהודו, אפילו כדי לצחצח שיניים אתה צריך מתקני התפלה ביתיים או בקבוקי מים מינרלים". ספר את זה לישראלים שכניי למלון, שרבים מהם התייחדו ארוכות עם החדרון הקטן.
1,300 יצואנים ישראלים רשומים היום בהודו. "הרבה מהמוצרים שמגיעים מישראל אפשר לייצר גם כאן, אבל ההודים פחות מתקדמים בתחומים של מחקר ופיתוח, בעוד ישראל היא אחת המדינות שיותר משקיעות בנושא הזה", אומר גרנות. "חוץ מזה, כמו שקורה בישראל, גם בהודו הטובים ביותר נוסעים הרבה פעמים לחו"ל. עמק הסיליקון מלא בהודים, אנשים עם ניסיון ועם תארים רלוונטיים שהולכים לעשות את המכה בפאלו-אלטו. אבל זה יותר מזה.
"הקטע של הייצור מעולם לא היה חזק בהודו, אבל זה משהו שמשתנה. מודי הציג תוכנית ממשלתית בשם 'מייק אין אינדיה', שמעודדת חברות בינלאומיות להקים פה מפעלי ייצור כדי לספק מקומות עבודה. אני לא בטוח שאנחנו רוצים שחברות ישראליות יעשו את זה, כי כך נאבד מקומות עבודה בישראל. מצד שני, מוצרים שעליהם כתוב 'יוצר בהודו' מתקבלים לפעמים יותר מאלה שמסומנים כ'יוצר בישראל', אז צריך להתחשב גם בשיקול הזה".
אם נחזור לטפטפות, עוד בסוף המאה הקודמת הגיעה חברת ג'יין ההודית (Jain) לתערוכת הטכנולוגיה החקלאית "אגריטך", וגילתה עניין בשיטת ההשקיה הפשוטה אבל מהפכֶת-החיים. החקלאות ההודית דאז התבססה על השקיה בהצפה - שיטה קדומה שכרוכה בבזבוז אדיר של מים, ובקשיים בהובלתם אל הגידולים.
אמצעי העיבוד היו שוורים, והכימיקלים והדשנים פוזרו ביד רחבה. נציגי ג'יין התכוונו בתחילה לעבוד עם החברה הישראלית "נטפים", שפעילה גם היא בהודו, אבל זה לא הסתייע. לאחר כמה ניסיונות נוספים הם החליטו לבסוף לרקוד טנגו עם הקיבוצניקים מחברת נען-דן, מחלוצות התעשייה בתנועה הקיבוצית. כך נולדה "נען-דן ג'יין", שאגב נמכרה לפני כחמש שנים להודים, מה שלא עבר בקול ענות חלושה במשק.
שינוי דרכי אבות לא משימה פשוטה היא. חברות שמשווקות טכנולוגיות חקלאיות לחברות מסורתיות צריכות לשכנע את עובדי האדמה שאין החדש אסור מן התורה. "יש לך חקלאי שאבותיו ואבות-אבותיו עשו דברים בצורה מסוימת, ופתאום אתה בא, אומר לו לעשות דברים אחרת ומבקש על זה כסף", סיפר בזמנו אניל ג'יין, מנכ"ל התאגיד, בריאיון לעיתון "כלכליסט" לרגל השלמת רכישתה של החברה הישראלית. "אז החקלאי אומר לך: 'מי אתה? אני עובד כך כבר מאה שנה, זו דרכי. איך אתה יכול עם הבטחות לדרוש ממני לשנות את הדרך הזאת?'"
אבל הקונצרן לא נשבר, הפשיל שרוולים והקים חווֹת הדגמה, שאירחו המוני חקלאים בניסיון לשכנע אותם להשקיע את מעט הרופי שבידיהם בציוד מתקדם ובהדרכה. משאיות עם מסכי ענק הועמדו במקומות כינוס של חקלאים, והקרינו סרטי הסברה. הרבה שפכים זרמו מאז בגנגס, והיום כבר ניתן לראות חקלאים הודים שמגיעים בעצמם לתערוכת אגריטך בישראל.
"אם לפני 25 שנים בקושי פרומיל מחקלאי הודו התעסקו בטפטוף, היום אנחנו מדברים על חמישה אחוזים מהם שעושים שימוש בטכנולוגיה ישראלית. זו מהפכה שהיא גם תפיסתית", אומר לי אמנון אופן, מרצה להשקיה בטכניון ודירקטור בנען-דן ג'יין.
אני פוגשת אותו באירוע החקלאי Agro Tech המתקיים בצ'אנדיגר, עיר בירה שרוקדת על שתי מדינות, הריאנה ופנג'אב. האירוע החגיגי וההומה - שהתכבד בנוכחותם של נשיא הודו פרנב מוקהרג'י, צמרת הממשל הפדרלי והמקומי, משלחות אנשי עסקים וחקלאים - נפתח בתרועה לקול קריסת התקרה בחלקו האחורי של האולם. לצוות הטכני הישראלי שעמד בסמוך שלום, לכתבת-צלמת שתיעדה כל דקה - העדויות.
עם פרישתי מהאולם אני מבחינה באוהל הבינלאומי, שבו חולקים קורת גג ביתנים מכעשר מדינות. חלק נכבד משטחו תופס הביתן הישראלי, שנחנך בגזירת סרט ובקביעת מזוזה על ידי הנשיא ריבלין. ליד הדוכן הצבעוני של נען-דן ג'יין, שמאויש כרגע בנציגים הודים, אני דנה עם אופן על שיעור החקלאים המטפטפים.
אחרי עשור של פעילות, אני שואלת אותו, רק חמישה אחוזים עושים שימוש בטכנולוגיה? "בחמישה אחוזים את מדברת על 15 מיליוני חקלאים, שהולכים לישון רגועים ויודעים שהודות להמצאה ישראלית הם הגיעו לאן שהגיעו", אומר אופן. "מדובר בסדר גודל של 100 מיליון דונם שמושקים בטפטוף, והמספר הולך וגדל. נכון שבישראל 99 אחוז מהשטחים מקבלים מים באמצעות מיקרו-השקיה, אבל הממוצע בעולם הרחב נע סביב 6-7 אחוזים, ומשמעות הדבר שיש פוטנציאל גדול.
"עיקר החידוש והאתגר שלנו בהודו היה העבודה עם בעלי שטחים קטנים. לחקלאי ממוצע כאן יש בין דונם אחד לעשרה דונמים, ולעשות איתם מהפכה שמשמעותה לעבור משיטה בזבזנית להשקיה בטפטוף, זה פלא".
על קירותיו של הביתן הישראלי מוצגת מרכולת כחול-לבן: חידושים מתעשיית העוף והביצים, דשן וחומרי הדברה בטוחים לשימוש, טכנולוגיות השקיה ואמצעים לניצול מים מקסימלי. מי שאחראית לעיצוב ולאוצרות התערוכה היא ורד מבצרי, סגניתו של גרנות בנספחות הכלכלית בהודו. "אני נדהמת בכל פעם מחדש", היא מספרת. "ברגע שאת אומרת שאת מישראל, ההודים מיד אומרים 'ביטחון, מים, חקלאות' ומראים גילויי הערצה. זה קורה כל הזמן, ולא משנה את מי תפגשי. זה מחמם את הלב.
"כאן בביתן אנחנו רוצים להראות חבילה שלמה של יכולות ישראליות שעומדות אל מול הצרכים ההודיים. אנחנו לא מציעים להם מה שרחוק מהם. כיוון שמשלחת מכובדת של אנשי עסקים ישראלים הגיעה לתערוכה, וכיוון שבנוסף ל-100 אלף חקלאים שמבקרים כאן ישנם גם 50 אלף אנשי עסקים, הכנו פה פלטפורמה ומקומות ישיבה נעימים ל'בי-טו-בי' ('ביזנס טו ביזנס', סגירת עסקאות בין חברות). בנוסף מציגות פה שבע חברות ישראליות, שממשיכות להתפתח, לגדול ולשמור על מקומן החזק בהודו".
על אחד מקירות התערוכה המרשימה, תחת הכותרת Dairy, מצולמת רפת של פרות, ולידה קומץ מילים המספרות כי ישראל הפכה "למובילה ביעילות, בייצור, ובתעשיית חלב בת-קיימא". אז בואו נדבר רגע על פרות בהודו. ממש כמו שאי אפשר להעביר יום בהודו בלי להסתכן בלהידרס על ידי טוק-טוק או לחטוף אמבה, כך בלתי אפשרי להעביר יום בלי לראות פרה תועה גועה. דת ההינדואיזם הקנתה לפרות מעמד מיתי, ורבים מההודים, כידוע, נמנעים מלשחוט ולאכול אותן (אגב, באפלו דווקא מתקבל בסבר פנים יפות על הצלחת).
בוודות, אוסף של טקסטים הינדואיסטיים קדושים, נחשבת הפרה לאחת משבע האמהות שיש לו לאדם - כי הרי זה מה שחסר לו כשהוא בא הביתה לחמשוש, עוד אמא. הפרה מעניקה לאדם חלב המזין אותו ממש כמו חלב אם, החלב והחמאה משמשים בטקסים דתיים, וקרישנה, על פי המסורת המקומית, גידל בקר והיה למגן הפרות, אחרי שסיים עם הקוליפורמים ביאמונה. אלא שתפוקת החלב מפרה הודית עומדת במקום שבו הייתה הפרה הישראלית עם קום המדינה - כ-3,000 ליטר בשנה. הטכנולוגיות הישראליות שילשו את הכמות ויותר מכך, והיום פרה בארצנו מניבה 11 אלף ליטר. בדיוק את זה שואפים הישראלים ללמד את החקלאות ההודית.
"שיטת הגידול ברפתות תעשייתיות היא סיפור רגיש כאן בהודו, בגלל קדושת הפרות, אבל לאט-לאט זה מתחיל להיכנס", מסבירה מבצרי. "ההודים צורכים חלב פרה ומוצריו, אבל ההסתכלות שלהם בנושא הזה שונה לגמרי מההסתכלות שלנו. מעורבת כאן מחשבה מסורתית, שלפיה לכל אחד צריך להיות מקור הכנסה משלו, ולצורך העניין שתי הפרות שיש לו בבית הן המקור. יש גם גיבוי ממשלתי לעניין הזה.
מצד שני, כדי לעמוד בביקוש הגובר לחלב, יש צורך ברפתות גדולות ובייעול. אז מה נעשה עם האנשים הפרטיים? שיוותרו על הפרות? ממה הם ירוויחו? טמון כאן קונפליקט גדול בין הדאגה האמיתית לפרנסה, לבין ההתקדמות התעשייתית שאי אפשר לעצור. אני מקווה שתהיה לנו הצלחה בעניין הזה, ויהיו עוד חברות ישראליות שיגדלו כאן בקר. יש גם חברות מהארץ שמציעות תזונה לפרות, השבחת זנים, זרמת פרים ועוּבּרים להשתלה. גם בגידול צאן יש הרבה פוטנציאל, כי חלב עזים הוא מוצר שהיום קשה מאד למצוא".
את אחד מאנשי העסקים הישראלים שהגיעו לכאן אני פוגשת ליד הדוכן של חברת "אדמה". הוא ממתין בסבלנות בזמן שנציגים מקומיים של החברה מציגים לראווה מגוון של קוטלי עשבים, קוטלי חרקים וקוטלי פטריות בפיתוח ישראלי. אז הוא מבקש לדבר על מה שלא נעים לדבר. "העסקים הקטנים מישראל לא שורדים כאן, זה לא תמיד הולך", הוא סודק את התמונה.
מי אשם?
"תראי, ממשלת ארה"ב למשל שולחת לכאן נציגים כדי לקדם את החברות האמריקאיות. אנחנו צריכים דחיפה, צריכים מתווכים, והמדינה צריכה לתת פלטפורמה שאפשר לעבוד איתה".
גם ההתנהלות של הישראלים מול השותפים ההודים, לטענתו, היא לעתים בעייתית. "מכירה את הבדיחה על הזבוב שיושב על הפיל ואומר לו 'תראה כמה אבק אנחנו עושים'? זה הישראלים. הם יוצאים מנקודת הנחה שברור שיש להם מה לתת להודים. לא תמיד יש תחושה של שותפות, וזה עלול להפריע לעסקים. שלא תביני לא נכון - אין לי בעיה שהודים יגידו שהם מעריצים את ישראל, ראיתי ושמעתי דברים כאלה, אבל יש לי בעיה כשאנחנו אומרים את זה על עצמנו".
באותו רגע אני מבינה שחסרה לי הזווית ההודית על שיתוף הפעולה עם ישראל. אז אני פונה לראג'נדרה קאפור, עיתונאי שכותב רבות על חקלאות. הוא מבקש להופיע בעיתון בשם בדוי (ואוי כמה שנהניתי לחפש לו אחד כזה). סך הכול אפשר להבין אותו: אתה אף פעם לא יודע מתי תיתקל בקורא מקור ראשון בתת-היבשת.
"אני חושב שההשפעה הישראלית על החקלאות ההודית מתבטאת בעיקר באימוץ שיטות הטפטוף והדישון בהשקיה", אומר קאפור. "תחום בולט נוסף שהודו נעזרה בו בישראל, הוא מה שנקרא תרבית רקמה (tissue culture) - צמחים שהתחילו את חייהם לא כזרעים אלא כרקמות במעבדה, מה שמאפשר להם לגלות עמידות בשדה. אנחנו מוצאים את הטכנולוגיה הזו כאן בעיקר בגידולים כמו בננות. למעשה, את התִרבות של זני בננה במהלך שני העשורים האחרונים והפיכתם לפרי שנמצא בכל בית, הודו חבה לטכנולוגיה הישראלית.
"זן הבננות גרנד-ניין, אחד העיקריים בעולם, הגיע להודו באמצעות חברת ביו-טק ישראלית בשם רהן-מריסטם. רק שחשוב לציין שאת הרווחים הגדולים גורפת היבואנית ההודית, ולא המפתחות הישראליות. בענף החלב, ככל הידוע לי, הטמעת הטכנולוגיה הישראלית נעשתה בהיקף מוגבל מאוד". ועל זה נאמר: פרה פרה.
צדו השני של הביתן הישראלי מוקדש כולו לפרויקט חקלאי ישראלי-הודי משותף. הוא מוצג קרוב פיזית למושבי הבי-טו-בי, אבל רחוק מהם רעיונית כמרחק מוצא היאמונה מִשִפכו. הכול מתחיל בסוף שנת 1957, כששרת החוץ גולדה מאיר הקימה במשרדה מדור שמשימתו לסייע למדינות מתפתחות להתגבר על בעיות הקשורות במים, חקלאות, חינוך וקידום מעמד האישה.
שמו בישראל – מש"ב, מרכז לשיתוף פעולה בינלאומי. ישראל כזכור הייתה אז בת פחות מעשר, אבל נציגיה, חקלאים ומהנדסים שידעו דבר או שניים על היאחזות בחבלי ארץ צחיחים, התקבלו בזרועות פתוחות בכמה ממדינות אסיה, בדרום אמריקה ובעיקר אפריקה. תוכניות מש"ב הדריכו, הכשירו והעשירו שם את המקומיים ברזי החקלאות והטכנולוגיות של מדינת היהודים.
כשגולדה מונתה לראש הממשלה, היא דאגה שמש"ב ימשיך לקבל תקציבים. אלא שאז פרצה מלחמת יום כיפור, מדינות רבות ניתקו באחת את הקשרים עם ישראל, ובדרך גם שברו את לבה של גולדה. כל המומחים מטעם מש"ב ששהו באפריקה, גורשו בחזרה לישראל. אבל סופו של הצורך שהוא גובר על הרצון להפנות את הגב. כמו סין, שבשנות השמונים מחלה על התנגדותה ליחסים דיפלומטיים עם ישראל והכניסה בחשאי לשטחה צוותים של מהנדסי מים ישראלים, גם כמה ממדינות אפריקה הביעו רצון להחזיר אליהן טכנולוגיות כחול-לבן.
130 מדינות השתתפו כבר בתוכניות מש"ב, ומאות אלפי אנשי מקצוע מרחבי העולם נהנו מהדגמות של טכנולוגיה, מהדרכה ומהניסיון שחלקו איתם המומחים הישראלים. 60 אחוז מהסיוע שמעבירה כיום מדינת ישראל למדינות מתפתחות הוא בתחום החקלאות. כן, מדינה קטנה שהחקלאות המקומית שלה במשבר קיומי, מצליחה להביא בשורה לכל רחבי העולם. לעומת זאת, ילחשו באוזניי, התקציב לפרויקט לא עומד ברף שאמורה ישראל להקדיש לסיוע בינלאומי, מתוקף היותה חברה ב-OECD.
בשנת 2006 נחתם הסכם שהפך את פעילות מש"ב בהודו לפרויקט החקלאות הגדול ביותר שישראל מעורבת בו. במסגרתו הוקמו 26 מרכזי מצוינות הפרושים על תשע ממדינות הודו. בשנה שעברה תם השלב השני של ההסכם, והתחיל שלב חדש שבו הוחלט על פתיחתם של עוד 13 מרכזים כאלה. מרכזי המצוינות מוקמים לפי משאלת המדינות, כשכל אחד מהם מוקדש לענף מסוים: יש שמתמקדים בהדרים, אחרים בפירות טרופיים, בדבורים, בחלב וכן הלאה. חברות ישראליות נהנות בינתיים בעקיפין מהאפשרות לקדם את הטכנולוגיה שלהן, כשמרכזי המצוינות משמשים להן חלון ראווה.
"בעזרת הטכנולוגיה הישראלית הצלחנו להגדיל את עונת הקציר משלושה חודשים לתשעה", סיפר ד"ר סטינדר יאדב, ראש המרכז למצוינות בקרנל, עיר במדינת הריאנה. "הצלחנו גם להכניס לכאן מגוון גידולים חדשים כמו עגבניות שרי ופלפל צבעוני, מה שתרם משמעותית להכנסה של האיכרים המקומיים". נתונים שמספק המרכז בקרנל מלמדים על גודל ההישג: יבול העגבניות עלה מ-16 אלף ק"ג באקר (כארבעה דונמים) ל-96 אלף ק"ג, השימוש בקוטלי חרקים בשדה הפתוח ירד לכדי חמישית, וכמות המים שנצרכה פחתה ב-65 אחוזים.
"אנחנו במרכזי המצוינות לא יכולים ללמד מיליוני חקלאים", מסביר לי יעקב פולג, מנהל "סינדקו", המרכז לשיתוף והדרכה חקלאית בינלאומית במשרד החקלאות, שהוא למעשה הזרוע המבצעת של מש"ב. "לכן השיטה שלנו היא מה שנקרא TTT: Train The Trainers, ללמד את המדריכים. הם מפרסמים במקומונים על אודות מרכזי המצוינות, והחקלאים באים ולומדים מהם. היום אני רואה במרחק חמישה קילומטרים ממרכזי המצוינות חממות שנראה שבנו אותן לפי טכנולוגיה ישראלית, ואני מתרגש. אני רואה חלקות שמושקות בטפטוף".
מה שיפה במרכזים האלה, מוסיף פולג, הוא שהם מהווים מקור מידע גם למדינות אחרות. המדריכים ההודים כבר מרגישים מספיק בטוחים כדי להעביר את מה שלמדו גם לעמיתים ממדינות שכנות. תיאורטית, ייתכן שישראל אחראית בעקיפין לחקלאות משגשגת בפקיסטן או בנגלדש.
גם במרכזי המצוינות פוגשים את הקושי של החקלאים המסורתיים להיפתח לטכנולוגיה חדשה, אבל התוצאות בשטח עושות את שלהן. "ההודים למשל לא גזמו מטעי אבוקדו, מטעמי אמונה ומסורת. אנחנו לא הכרחנו אותם לעשות דבר שהם לא רוצים, רק הראינו להם במרכזים שלנו מטע שגדל עם הטכנולוגיה שלנו, מרמת הזרע. אמרנו להם: אל תגעו בשלכם, אנחנו נבצע אצלנו. הם ראו שהפרי נגיש ושהתפוקה עולה, וזה יצר מערכת של אמון בין החקלאים המקומיים לאנשים שלנו".
איך הפכנו להיות יצואני טכנולוגיות חקלאיות?
"מדינת ישראל יושבת בחבל ארץ שהוא לא אופטימלי לחקלאות, והקשיים מולידים פתרונות. אנחנו משקיעים המון בפיתוח, הרבה יותר ממדינות אחרות. קחי למשל את מכון וולקני - מוסד של מחקר יישומי, שבו מוצאים פתרונות אמיתיים לחקלאים. חקלאי שנתקל בבעיה, פונה קודם כול למדריך ממשרד החקלאות, והוא בדרך כלל זה שנותן לו פתרון. אם לא נמצא כזה, החקלאי פונה למכון וולקני, ואז בשיתוף עם התעשייה מתפתחת טכנולוגיה. הידע שלהם ניתן חינם, וזה מביא לתנופה. כשם שמהצורך הקיומי להגן על עצמנו פיתחנו תעשייה צבאית אדירה, כך יצרנו פתרונות כדי לא להיות תלויים בייבוא מזון או בגשם כל השנה".
"בשעה שמשבר המים מאיים על העולם כולו, הנטייה הישראלית לנקוט בצעדים נועזים ייתכן שתהיה התרומה החשובה ביותר (...) לעולם הצמא יותר ויותר למים", כתב הסופר היהודי-אמריקאי סת' סגל. "כיצד הניסיון הישראלי מציל את העולם מצמא" שאל-קבע בכותרת המשנה לספרו "המאבק על כל טיפה" (סלע מאיר, 2016), שיר הלל סומק-לחיים לפיתוחים הישראליים שמסייעים להפוך חבלי ארץ צחיחים, כאן ובמדינות אחרות, למישורים מוריקים.
“ישראל היא אומה קדומה ומדינה צעירה, ולשני צדדיה של האישיות הכפולה הזו יש חלק בהצלחתה", כתב עוד סגל בספרו. "המסורות בנות אלפי השנים של העם היהודי... העניקו לישראלים כוח להתמודד עם תנאי הקרקע הקשים באזור חסר רחמים. זהותה המודרנית של ישראל - מדינה חדשה המוקירה רעיונות מקוריים וחשיבה שוברת מוסכמות - מעניקה לה אופי תזזיתי המתבטא בניסויים רבים ובהסתגלות קלה לשינויים". איך אמר נהג המונית שלקח אותי לשדה התעופה? "ורי סמארט, ורי גוד".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם