'טוק-טוק': חופשה סוריאליסטית בלב ירושלים
עונת התרבות של ירושלים הציבה לעצמה רף גבוה מאוד השנה, ובינתיים היא עונה על כל הציפיות. רגע לפני פסטיבל 'מקודשת' ו'החזית', כדאי להתעכב על אירוע יוצא דופן במיוחד בשם 'טוק-טוק' שהתרחש בבית מלון בעיר. מה שציפה שם למזמיני הכרטיסים, אף אחד לא יכול היה לצפות
'עונת התרבות' בירושלים מציבה עד כה רף גבוה ועונה על הציפיות שעוררה. מי שטרם זכה לבקר באחד מן האירועים המדוברים ("פסטיבל בבית"; "נקודת מגע", "השימוע"), עוד לא פספס את ההזדמנות, כי העונה עודנה בעיצומה ולפנינו מספר אירועים שבהחלט מצדיקים קפיצה לעיר הקודש, בהם 'החזית', 'מתחת להר' ו'פסטיבל ירושלים למוזיקה מקודשת'.עוד כותרות ב-nrg:
• צפו: אייל גולן מציל את אתניקס
• איט אנד ראן: המופע הנרקיסיסטי של נאור ציון
• איום בדקירה: עידו תדמור הותקף על רקע הומופובי
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אך רגע לפני שממשיכים הלאה יש לעצור ולדבר על האירוע יוצא הדופן "טוק-טוק" (שאליו, יש לציין, נגמרו הכרטיסים שבועות מראש), שהתרחש בשבוע שעבר בבית-המלון פרימה רויאל בירושלים.
"טוק-טוק" בנוי על קונספט של חופשה בבית-מלון, כאשר הקהל הם לצורך העניין אורחים שהגיעו לנפוש בו. המשתתפים באירוע קיבלו הזמנה לצ'ק אין בשעה מסוימת ומעבר לזה לא הייתה להם אינפורמציה לגבי מה שהם עתידים לפגוש.
אני קיבלתי הזמנה לצ'ק אין שיערך בשעה 23:00. הקדמתי בחמש דקות ומצאתי את עצמי עומדת בין חמישה אנשי צוות, שאמרו שטוב שהגעתי סוף סוף, כי אני נכנסת לסיור. הסתכלתי ימינה ושמאלה, חיפשתי מבקרים נוספים אבל לא ראיתי אף אחד. אמרתי שאני רוצה ללכת לשירותים, ונתבקשתי להזדרז כי "אנחנו רוצים להתחיל". מי זה אנחנו? חשבתי לעצמי; מי עוד נמצא כאן חוץ ממני? הסיטואציה הייתה תמוהה למדי.
כשחזרתי ראיתי חמישה אנשים ממתינים לי במעלית שאכנס. דלתות המעלית נסגרו והחדרנית הסבירה לנו שמעתה אנו מתפצלים וכי על כל 'אורח' לעקוב לאורך הערב אחר ההוראות שיקבל בפתקים. מכאן ואילך הפך "טוק-טוק" למסע אישי וסוריאליסטי בין חדרי המלון. במשך שעה עברו האורחים בין חדר אחד למשנהו, כאשר בכל אחד מן החדרים התרחש משהו ביזארי אחר.
חלק מהחדרים נועדו לאדם אחד, חלקם לקבוצה, בחלקם האורחים אקטיביים מאוד ובחלקם פסיביים לחלוטין. כל התחנות קשורות בצורה כזו או אחרת לביקור בבית-מלון, כאשר הן מפרקות את החוויה הזו ובוחנות אותה מזוויות שונות. ממה אנו נהנים כאשר אנו בחופשה? איך אנו מתנהגים? ממה מורכבת החוויה הזו? האם היא גובלת בנהנתנות? מי הם האנשים שעומדים מאחורי החוויה הזו? מהי החוויה שלהם? שאלות אלו מתעוררות במהלך הביקור. הסיטואציות בהן פוגשים האורחים מצריכות מהם לבחון גבולות אישיים, לעתים אף כופות עליהם למתוח את הגבולות הללו ויוצרות מפגש מרתק בין חוויה סובייקטיבית למשותפת.
בחדר הראשון אליו נכנסתי פגשתי אורח נוסף והיה עלינו לנהוג בהתאם להוראות אותן קיבלנו באוזניות, אשר הדריכו אותנו לפעול כבני-זוג המגיעים יחדיו לחופשה בבית-המלון ולמעשה ביימו אותנו כשחקנים באותה הסצנה; בחדר אחר צפיתי בשחזור הריאיון שערך עקיבא נוף עם ג'ון לנון ויוקו אונו בעת ששבתו במיטתם בחדר המלון בהולנד בעקבות מלחמת וייטנאם, בהשתתפות עקיבא נוף בתפקיד עצמו.
בתחנה הבאה השתתפתי בסיור שנערך ב"מאחורי-הקלעים" של בית המלון. אמג'ד, עובד המלון שהגיע כמלצר של "רום סרוויס", לקח אותי ועוד שני אורחים נוספים דרך המסדרונות החשוכים והמוזנחים של המבנה וכך למעשה ערך לנו סיור בחייו של העובד הערבי שנמצא מאחורי הקלעים של החופשות שלנו. בסוף הסיור הראה לנו אמג'ד גרם מדרגות ובו כתובים שמותיהם של עובדים ערבים שחרטו עליו את שמם כאשר עזבו את המקום. "יום אחד יהיה כתוב פה גם אמג'ד", הוא אמר לנו. מה שנקרא: Brook was here, so was Red.
אל החדר האחרון נכנסתי לבד, ובתור מי שחוששת מבתי מלון בלילה, זו הייתה חוויה מעט מפחידה עבורי (ובלב שלם אני מאשימה בכך את סטנלי קובריק). מצאתי פתק על המיטה ובו נתבקשתי לשבת כשגבי שעון על הקיר ולאחוז במקל. לפתע נכנסו אל החדר חמישיית כלי מיתר (כינור, שתי ויולות, קונטרה-באס וצ'לו), המתינו שאבין שתפקידי לנצח עליהם וניגנו עבורי את היצירה 'מוזיקת לילה זעירה' מאת מוצארט. וכך, מצאתי את עצמי ישובה על מיטה כשחמישיית מיתרים מנגנת סביבי ובהתאם לתנועות המקל שלי. התזמורת סיימה ומחוץ לחדר חיכה לי דוב ענק (הזכרתי כבר את 'הניצוץ'?) שהוביל אותי בחזרה אל המעלית וסימן לי שהסיור שלי נגמר. ירדתי בחזרה ללובי המלון והוזמנתי לסדנת יצירה של הדבקת מדבקות עם אימאג'ים של ירושלים על גלויות שנשלחו לאחר מכן בדואר.
כשסיימתי את הסיור ידעתי שני דברים בוודאות: האחד, הוא שזהו האירוע המיוחד ביותר בו יצא לי להשתתף; והשני, הוא שמשהו טוב קרה פה. מה שמיוחד ב"טוק-טוק" הוא המשחק שלו עם הקיר הרביעי. הוא לא רק שובר אותו, אלא שהוא שם את הצופה מלפניו. הקיר הרביעי בעצם נמצא מאחורי, אני חלק מההתרחשות, אני משפיעה על מה שקורה ולוקחת חלק בהצגה, וההצגה לכשעצמה, כמו נועדה אך ורק בשבילי.
התחושה שקיבלתי כאשר הגעתי למלון כי אני האורחת היחידה אוששה. אמנם היו אנשים נוספים שעברו בין חדרים שונים, אך בסופו של דבר מדובר בחוויה אינדיבידואלית. כל אחד רואה חדרים שונים, חווה דברים אחרים ומגיב להתרחשויות הביזאריות שקורות סביבו בדרך שלו. אני בעיקר נהניתי מהתחושה הסוריאליסטית שאפפה את המסדרונות. הרגשתי שאם אשאר שם מספיק זמן אולי עוד אזכה לראות את סלבדור דאלי מתהלך בין החדרים.
החיסרון של המופע הוא אורכו הקצר. המופע נמשך כשעה ובה כל אורח זכה להיכנס לארבעה חדרים בלבד. ומכיוון שלאורחים לוקח זמן להשתחרר, להבין איזה מן סוג של חוויה הם חווים ולהתרגל לביזאריות של מה שקורה סביבם, נוצר מצב שכאשר כל אלו סוף-סוף קרו, הסיור כבר הסתיים.
מהבחינה הזו נוצרה תחושה שמשהו נקטע באמצע ושאי אפשר היה למצות את החוויה בצורה מספקת. יחד עם זאת, זו הייתה הפעם הראשונה בה נערך אירוע מסוג כזה וזהו אינו אירוע פשוט להפקה כלל. הוא דרש תיאום מורכב בין כל התחנות, עמידה בזמנים עד רמת הדקה ותכנון מסלולו של כל אורח בנפרד. נשאר רק לקוות שאם הוא ימשיך ויופק בשנית, הוא גם ילך ויגדל ויציע חוויה ממושכת ומשמעותית יותר. ובהחלט יש לו את הפוטנציאל הדרוש.
"טוק-טוק", במסגרת עונת התרבות של ירושלים
יוצרת ומנהלת אמנותית: מיכל ואעקנין; יוצרים שותפים: דפנה קרון ואיתי מאוטנר.
יוצרי החדרים המוזכרים בכתבה- חדר האוזניות: עלית קרייז; ריאיון ג'ון לנון ויוקו אונו: יונתן לוי- יוצר. בהשתתפות: עקיבא נוף, מיכל הרדה וג'רמי פוגל; סיור בבית המלון: אמג'ד האשם ויובל המאירי; תזמורת: עידו שפיטנלניק.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם