ראשי » חדשות » בארץ

אישום כוזב: כך הפכה גננת מסורה לאויבת הציבור

בן לילה הפכה עליזה ריינס מגננת אהובה ומוערכת לאחת הנשים השנואות במדינה. היא הואשמה בהתעללות קשה בילדים, נשלחה להסתכלות פסיכאטרית והועמדה לדין. כעת, מנסים ילדיה להבין מדוע אחרי הזיכוי המוחלט לא נרשמו תלמידים חדשים לגן עליזה

אבא של גל היה היחיד שלא השתכנע. הוא לא היה מוכן להאמין שהגננת הוותיקה והמוערכת שטיפלה בבנו במסירות, מתעללת בילדי הגן לאחר שההורים מוסרים אותם לידיה והולכים לדרכם. הסיפורים על צעקות, מכות ומריחת צואה לא עלו בקנה אחד עם הדמות שהכיר.
 
אבל הוא היה יוצא דופן בעמדתו: כל השאר בחרו להאמין לטענותיה של הסייעת, ולהצטרף בהתלהבות לעליהום על הגננת עליזה. התקשורת כמובן חגגה על הפרשה, המשטרה פתחה בחקירה, והגננת הושלכה למעצר. ניסיונותיו של אבא של גל להטיל ספקות בטענות ולנקות את שמה, לא זכו לאוזן קשבת.

בסופו של משפט ממושך ומתיש, התברר שהצדק דווקא היה עם הנאשמת. היא זוכתה מכל אשמה, החשדות נגדה התגלו כעלילת שווא, אך במובנים רבים זה היה כבר מאוחר מדי. חייה של הגננת וחיי משפחתה נהרסו, המוניטין שלה נפגע, והגן הוותיק שאליו הגיעו ילדים מכל רחבי רמת-השרון ואף מחוצה לה, סגר את שעריו.

24 שנים חלפו מאז אותה פרשה, ונדמה כי לא נותר טעם לעסוק בה. אבל עדי יעקובוביץ', אבא של גל, לא שכח. כשצפה בסרט "הניצוד", המגולל את סיפורו של גנן בגן ילדים המואשם בהתעללות מינית ועיירה שלמה יוצאת נגדו, הוא חש דז'ה-וו. יעקובוביץ' החליט לחזור אל הסיפור שהכיר מקרוב כאב צעיר, ולהפוך אותו לספר, שימחיש את הקלות הבלתי נסבלת של הצטרפות לעדר מוסת.

 
כדי להעלות את הפרשה על הכתב הוא פנה לסופר חיים לפיד, וזה, אחרי התייעצות עם אשתו, הקולנוענית המוערכת ערה לפיד, אמר ליעקובוביץ' שעדיף ליצור סרט. אחרי הכול, הסיפור הנושן ההוא מכיל רכיבים קלאסיים של מותחן קולנועי: החשש שמלווה כל הורה לפעוט, האִם ילדו נמצא בידיים טובות, או חלילה נופל קורבן להתעללות; והחשש שמלווה כל אדם, בפרט בעידן הפייסבוק והשיימינג, האם גם הוא יצטרך להתמודד יום אחד עם האשמות שיוטחו בו, בעודו מנסה לשווא להשמיע את גרסתו.

מסעם של בני הזוג לפיד בעקבות גיבורי הפרשה הוליד את הסרט "גן ילדים", המוצג בימים אלה בסינמטקים ובבתי הקולנוע ברחבי הארץ. מדובר ביצירה דוקומנטרית יוצאת דופן, שמצליחה לעסוק ברגישות ובמקצועיות בנושא הטעון. הדמות הראשית, הגננת עליזה ריינס, נעדרת ממנו: הכאב והפגיעה, שעדיין נצורים בלבה, הקשו עליה לעמוד מול המצלמה ולשחזר את הסיפור מנקודת מבטה.

מי שכן נחשפים בסרט הם שלושת ילדיה – דורון, עידית ועמליה, שמדברים בשם האם ובשם עצמם. כמעט חצי יובל שהסיפור הזה מלווה אותם, ואף שלכאורה הפרשה נסגרה, לא חולף יום בלי שיחשבו איך יכלו חייהם להיראות לולא האירוע ההוא.

 
ההשתתפות בסרט לא הייתה קלה לאיש מהשלושה, וכך גם השיחה איתנו. "זה כמו פצע שיש עליו גלד, ובכל פעם שחופרים בו הוא כואב", אומר דורון. ובכל זאת, משלימה אותו עידית, "חשוב לנו לדבר כדי שכל אחד שיראה את הסרט או יקרא את הכתבה הזו, יחשוב על הצד השני לפני שהוא פוגע, לפני שהוא מאשים. יש הרבה אנשים שנפגעו ולא היו להם הכלים כדי לצאת זכאים. אנחנו ראינו בעינינו איך אפשר להרוס בקלות חיים של בנאדם".

שני ילדיה הגדולים של עמליה ריינס עוסקים בחינוך: דורון (53), שמתגורר במושב כנף ברמת הגולן, עובד בבית ספר כמשלב חברתי לילדים הסובלים מבעיות רגשיות, ובנוסף מלווה פגועי נפש בגירים. עידית וייס (51), נשואה ואם לשלושה, גרה בהוד-השרון ומנהלת בית ספר יסודי. האחות הצעירה, עמליה (45), חיה גם היא בהוד-השרון, ועוסקת בתחום משאבי אנוש.

חייה של משפחת ריינס התהפכו ב-29 בדצמבר 1992. זה היה יום גשום, שעת בוקר מאוחרת, ואל הגן של עליזה הגיעו רק שני ילדים. בדיעבד יתברר כי ההורים עודכנו כבר יום קודם לכן בעומד להתרחש. מה שהטריד את מנוחתה של עליזה היה דווקא אופנוען שהסתובב סביב הגן.
 

"משהו פה חשוד", אמרה למלי הסייעת ולעמליה, שעבדה אז בגן כדי לחסוך כסף לטיול הגדול שאחרי הצבא. זו הייתה תקופה של מתיחות ביטחונית, ועליזה החליטה לא לקחת סיכון ופנתה למוקד המצוקה שאליו חובר הגן.

כעבור שעה עצרה שם ניידת. "אחד השוטרים היה מהחבר'ה שלי", נזכרת עמליה. "אני שואלת אותו 'מה קורה, יוסי, מה העניינים?', והוא נורא קר ומנוכר, לא מישיר מבט. הכניסו את אמא לחדר, והיא התחילה לצעוק 'מה קרה לדורון? מה קרה ברמת הגולן?'. היא הייתה בטוחה שבאו להודיע לה משהו בקשר אליו. אבל אז החוקרים אמרו לה שהיא חשודה בהתעללות בילדים, ולקחו אותה לחקירה בתחנת המשטרה".

גם דורון לא הבין ברגע הראשון מה מספרים לו בנוגע לאמו. כשעידית צלצלה אליו ואמרה "אמא באבו-כביר", המחשבה הראשונה שלו הייתה שהיא נרצחה. עידית הסבירה לו את המצב, והוא מיהר לעלות על טיסה כדי להגיע למרכז. "נפל עלינו משהו שהוא גדול מאיתנו", אומרת עידית. "לא היה לנו ניסיון אפילו בדו"ח תנועה".

בינתיים המתינה עמליה בתחנת המשטרה. "כששמעתי במה אמא מואשמת, התחלתי להתפרע. הייתה שם שוטרת אחת שהתנהגה באנושיות, חיבקה אותי ואמרה 'תירגעי, נקווה שהכול יהיה בסדר'". השוטרים ניסו לחקור גם את עמליה, אלא שדורון התקשר לתחנה ואמר לה שלא תגיד מילה לפני שישיגו עורך דין.

כשהאם יצאה מחדר החקירות וחלפה מול עמליה, היא הספיקה להגיד לה "תתקשרו למיכל, תתייעצו איתה". מיכל הייתה עורכת דין בכירה שארבעת ילדיה התחנכו בגן עליזה. השוטרים המליצו לעמליה לא לנהוג ברכב כשהיא כל כך נסערת, אבל היא התעקשה ולבסוף נסעה לביתה בליווי ניידת. כשהגיעה, חיכו לה כבר הצלמים והעיתונאים. משם היא המשיכה לשדה דב, לאסוף את דורון. "הייתי מבוהל", הוא נזכר. "חשבתי מה עושים, ואמרתי לעצמי שאני חייב להירגע ולעבוד בהיגיון".
 
בערב הם פתחו חמ"ל משפחתי אצל אייל, חבר טוב של עמליה. מכרים נוספים הגיעו לשם כדי לתמוך ולסייע. "זה נראה כמו שבעה", משחזרת עמליה. "אבא של אייל, איש אמיד, קרא לי הצדה ואמר: 'נקלעתם לסיטואציה מאוד קשה, וכדאי שתיקחו את עורך הדין הכי טוב שיש. אל תעשו שום חישוב כלכלי. אני אדאג לכם'".

בעזרתה של מיכל הם הגיעו אל עו"ד עופר הגואל, שליווה אותם לכל אורך ההליך המשפטי. "כשמו כן הוא – הגואל שלנו", אומר דורון. "מעבר למקצועיות שלו, הוא גם בא עם הלב. עד היום אנחנו שומרים איתו על קשר". 

למחרת המעצר התעוררו בני המשפחה אל כותרות העיתונים, שעטו על פרשת "הגננת המתעללת". "גן נעול", "קשה בגן, קל בקרב", הכריזו אותיות ענק. "העיתון היה מלא בתמונות של הגן", נזכרת עמליה. "הייתה גם תמונה של אמא. בחרו את התמונה הכי גרועה שאפשר לתאר, כדי להוציא אותה בצורה הכי שלילית. עד אותו יום קראתי קבוע את כל העיתונים, ובבת אחת הפסקתי".
 

עידית, שעבדה אז כמורה, הגיעה באותו בוקר לבית הספר. בכניסה היא פגשה את המנהלת, סיפרה לה על שאירע, וכשסיימה התעלפה. בהמשך, כשאמה הובאה לבית המשפט, העדיפה עידית שלא להיות נוכחת במעמד. "חששתי מאוד שהורים של תלמידים יראו תמונות מהדיונים ויזהו אותי. המצב היה מורכב גם ככה, והרגשתי שאני לא צריכה עוד תוספת דאגות. היה לי תינוק, והייתי חייבת להמשיך ולתפקד. בעלי תמך ודאג כל הזמן להחזיק אותי בשפיות".

מה שהתחיל אז ככל הנראה בהורה אינטרסנט אחד שחבר לסייעת, הפך לגל עכור שסחף את כולם. חלק מההורים "נזכרו" פתאום בנסיגה התפתחותית שזיהו אצל ילדיהם. אחרים הדביקו סימנים שגרתיים של מכות ונפילות ל"אלימות" של הגננת. העדויות נגד עליזה הצטברו, ותיק החקירה הלך ותפח. אחרי חמישה ימים בבית המעצר באבו-כביר היא נשלחה למעצר בית, ונאסר עליה לצאת אפילו לחצר. הגן שלה נסגר, והילדים פוזרו בין גנים אחרים.

"אמא כאילו הלכה וקטנה, הלכה ונעלמה", אומר דורון. "בבית המעצר היא פגשה עברייניות, זונות, ראתה אישה בקריז ולא הבינה מה זה. היא קראה מיד לסוהרת ואמרה לה שיש עצירה שעוברת התקף אפילפסיה. עד היום כל שקשוק מפתחות מקפיץ אותה. הימים האלו לא יימחקו אצלה לעולם".
 
בתקופת מעצר הבית נשלחה עליזה לעשרה ימים של הסתכלות בבית החולים אברבנאל. בכל בוקר הסיעה אותה עמליה למרכז לבריאות הנפש, ואחר הצהריים אספה אותה. "אמא תמיד חזרה משם עם סיפורים. הם היו קבוצה בהסתכלות, ואנשים היו ממלאים יחד לוטו וטוטו קבוצתי, כי אם כבר קבוצה אז עד הסוף".

סביב המשפחה צמח לאורך השנים מעגל גדול של חברים, ואלה הוכיחו את עצמם בתקופת המעצר והמשפט. "במצב כזה אתה מגלה את האנשים שאתה חי לידם", מספר דורון. "הורים שהילדים שלהם היו בעבר בגן, באו אלינו ועודדו. חברים הגיעו ותמכו לאורך כל הדרך". אבל היו גם מקרים פחות נעימים, למשל כשעליזה הלכה ברחוב ומאחת המכוניות הטיחה בה מישהי "נקמת ילד קטן עוד לא ברא השטן".

הורי הילדים שלמדו בגן באותה שנה יצרו אתכם קשר?
עידית: "אחת האמהות, שהייתה חברה שלי עוד לפני כן, ביקשה שנשוחח, אבל לא רציתי לדבר איתה. חשבתי שאולי מקליטים אותנו, הייתי בפראנויה".
עמליה: "חיינו בסוג של חושך, פחד מהסביבה. הרגשנו שאנחנו עומדים מול כוחות מפחידים וענקיים".

כששלושת האחים מדברים על ילדותם, הם מתארים שנים מופלאות ובית מכיל ואוהב. "היינו משפחה מהסוג שרואים רק בסרטי קיטש", נזכר דורון בחיוך. "עד שגדלתי וביקרתי בבתי משפחות אחרות, חשבתי שאצל כולם זה ככה".

עמליה: "גדלנו במשפחה אידיאלית שהייתה מקור לגאווה. הכול נעשה מתוך שיתוף. היה פמיניזם בבית בלי שהזכירו את המילה הזה. היו מטלות לאבא, היו מטלות לאמא, והיו לילדים. בכל יום שישי בצהריים עשינו על האש, כדי שאמא תוכל לנוח ולא תצטרך לבשל כשהיא חוזרת מהגן.

גרנו מול בית כנסת, וכשאנחנו הילדים ניסינו לשכנע את אבא לעשות על האש בשישי בערב, הוא היה עונה 'נכון שאנחנו לא דתיים, אבל נכבד אותם'. בשבת בצהרים היינו יושבים עם הספר '0100 זמר ועוד זמר', פותחים אותו ושרים לפי מה שיצא. חינכו אותנו לאהבת האדם, לאהבת המדינה וללקיחת אחריות".
 

כשהתפוצצה הפרשה, הרגישו הילדים שהוריהם רימו אותם כשנטעו בהם נאיביות מסוימת. "קיבלתי בומבה לפרצוף, לא לימדו אותי שהעולם יכול להיות כל כך אכזר", אומרת עמליה.

האב, אריה, היה בעליו של מוסך. האם ניהלה את הגן שלה בצמוד לבית, וחיי המשפחה סבבו בעיקר סביבו. "בפורים ארזנו משלוחי מנות לילדים, בט"ו בשבט ישבנו יחד והכנו מארזי פירות, ובכל מסיבת חנוכה אבא היה אחראי להדליק ולכבות את האורות במקומות הנכונים", נזכר דורון.

אריה ריינס נפטר בגיל 57, שש שנים לפני פרשת ההתעללות. המשפחה עברה טלטלה, אך עליזה התעקשה לדבוק בחיים. עמליה: "אמא היא בולדוזר, הבנאדם הכי חזק שיכול להיות. היא אספה אותנו ואמרה 'כל אחד חייב לחזור אל המסלול שלו ולהמשיך בחיים שלו'. היא הייתה עבורנו גם אבא וגם אמא. לא יכולתי לבקש אמא טובה יותר".

תקופת משפטה של עליזה, שהואשמה בפגיעה ובהתעללות בילדים, נמשכה עשרה חודשים. "אלו היו חודשים קשים מאוד", היא תיארה בריאיון נדיר שהעניקה לדן מרגלית לאחר זיכויה. "חודשים של בושה ושל השפלה, הרגשה של 'אני לא עשיתי כלום ואומרים עליי שכן'".

ב-4.11.93, כמעט שנה לאחר שנעצרה, זוכתה הגננת מכל אשמה. "כתוצאה מהתרשמותי מהעדים, נראה לי שהעדויות של ההורים על בעיות בעשיית צרכים ועל סימנים כחולים שהתגלו אצל ילדיהם, אכן מושפעות השפעה ישירה מהחקירות והאישומים", כתב השופט משה טלגם בהכרעת הדין. "קרוב אני להניח שהורה ש'נתגלה' לו מצב כזה, של התעללות בילדו שחמקה מתשומת לבו במשך זמן ממושך, ילקה בהרגשת אשם וינסה 'להיזכר' בתופעה שהיא בגדר 'עובדה'".

 
הקטעים החזקים ביותר בסרט הם אלו שבהם יוצא חיים לפיד לפגוש את ההורים שילדיהם למדו בגן עליזה כשהתפוצצה הפרשה. צילומים שבוצעו באמצעות רחפן מעל שכונת הווילות היוקרתית ברמת-השרון, מציגים לצופה את הנוף שבו התרחש הסיפור. אלה לא הבתים שעמדו שם לפני 24 שנה, אבל התמונה מצליחה להמחיש את העושר – וגם את הניכור. כגודל הווילה, כך עומק הרתיעה מהבמאי ומהסרט.

"עליזה עדיין חיה?", שואלים שוב ושוב את לפיד, ואז עוברים ל"אני עסוקה", "זה סיפור של יותר מעשרים שנה, את מי זה מעניין", "אני לא זוכרת כלום מאותה פרשה". כל הניסיונות להביא מישהו מההורים לדבר מול המצלמה, נוחלים כישלון.

עד היום מתקשים ילדי משפחת ריינס להבין את ההורים שביום בהיר הפנו עורף לגננת המסורה. "לחיים הם אומרים 'אנחנו לא היינו מעורבים', אבל העובדה היא שהשמות שלהם מופיעים ברשימת העדים", אומר דורון. "מבחינתי ביטלתי את האנשים האלה. הם הצטרפו להמון ונסחפו, אני סולח, אבל אני לא יכול להיות חבר שלהם. אני יכול גם להבין מדוע הם לא הגיעו אלינו לברך על הזיכוי, ובכל זאת הייתי שמח אם מישהו מהם היה בא ואומר משהו".

עידית: "קשה לי עם תופעת העדר. זה מתקשר אצלי לתקופת הנאציזם. לעם היהודי, שחווה את השואה, אסור ללכת כעדר בלי לחשוב. כאמא לשלושה ילדים, אני יכולה לומר שבחיים לא לכלכתי על מורה. תמיד שאלתי, בדקתי. אנחנו בני אדם, אנחנו יכולים לתקשר בינינו, אז למה סתם לרוץ אחרי ההמון?"
 

בהכרעת הדין מתייחס השופט גם למתלוננת, הסייעת מלי. "נראה לי מהתרשמותי מעדותה שהעדות היא עלילה הבנויה על זוטות", נכתב שם. "את חקרי לבה אינני מתיימר לדעת, אך ברור לי שהמעשה נובע מהתנהגות אי-רציונלית, ואין להגביל את החיפוש אחר סיבתו לנימוקים ומניעים הגיוניים דווקא".

לאורך הסרט מנסים היוצרים לתהות על קנקנה של הסייעת ולהבין מה גרם לה לטפול האשמות כאלה על הגננת שלצדה עבדה. "אחד הדברים הקשים בסיפור הזה הוא סימן השאלה הגדול שממשיך לרחף גם בסוף הסרט - מה מניע אנשים לפעול בכזה רוע?" אומרת עידית. "לי אין תשובה. זה תמוה במיוחד לאור העובדה שמלי הייתה במערכת יחסים קרובה איתנו לפני הפרשה". 

ביום הזיכוי הוצף בית משפחת ריינס בזרי פרחים. עליזה וילדיה היו אמורים לכאורה לשוב לשגרת יומם, אך לא כך קרה. האם ניסתה לפתוח את הגן מחדש, אך ההרשמה הייתה דלילה, ולבסוף הושכר המקום לגננת אחרת. גם חייהם של שלושת הילדים נעצרו.

"במשך קרוב לעשר שנים אחרי הפרשה חייתי את החיים של אמא שלי, בלי שהיא ביקשה את זה", אומרת עמליה. "עד היום אני חייבת שמונה שיחות טלפון ביום איתה. הייתי בטיפול פסיכולוגי ורק בדיעבד הבנתי שמחקתי לעצמי את החיים. הדאגה לאמא הרגה אותי, לא חשבתי שהיא תחזיק מעמד אחרי כל מה שקרה. פחדתי לאבד עוד הורה, כי היה לי ברור שבתוך שנתיים היא כבר לא תהיה איתנו".

 
האחים משוכנעים כי חקירה רצינית יותר הייתה חוסכת הגשת כתב אישום, וכך חייה של האם לא היו נהרסים. "המשטרה לא מילאה את תפקידה", אומר דורון. "הם טענו למשל שאי אפשר לעשות תחקיר ולצלם מבחוץ את מה שקורה בתוך הגן, אבל זה לא נכון. עשיתי ניסוי: חבר שלי נעמד במרחק מהגן, אני הייתי בפנים, וצילמנו זה את זה בקלות. אפילו וילונות לא היו שם. אם 'כלבוטק' הצליחו באותם ימים להרים תחקירים, גם משטרת ישראל יכלה".

עליזה ריינס אף הגישה ביוני 98' תביעה נגד המשטרה והפרקליטות, ודרשה כי יפצו אותה בסכום של כ-5 מיליון שקל בגין הנזק שסבלה - הפגיעה בשמה הטוב ובכושר השתכרותה, והוצאות שונות שנדרשה להן.

השופט ד"ר גבריאל קלינג דחה את התביעה וקבע כי אין ממש בטענות. חיוב בפיצויים בנסיבות הללו, כתב השופט, יטמון בקרבו מסר לא ראוי לרשויות החוק. הוא ציין כי אין בדחיית התביעה משום חוסר אמון בתובעת והקלת ראש בסבלה, אולם זהו מחיר שיש לשלם על קיומה של מערכת אכיפת החוק.
 

בני המשפחה לא ויתרו והגישו ערעור לבית המשפט העליון. "השופטים לא הסתכלו לנו בעיניים", אומרת עמליה. "הם קבעו שהתביעה צודקת, אבל החליטו שהמדינה מוגנת בפני תביעות כאלו. הם פחדו ליצור תקדים. במדינה מתוקנת אמא הייתה מקבלת פיצוי ועטיפה שתאפשר לה לחזור לחיים נורמליים. המדינה הזאת, שההורים שלי חינכו אותי לאהוב, הייתה צריכה לקחת אחריות. במקום זה המשטרה אפילו קידמה את החוקרת שנכשלה בתפקידה".

"כל הסיפור הזה יצר אצלי חוסר אמון במדינה שנמשך עד היום", אומר דורון. "אני עובד במערכת החינוך הישראלית, אני שר את 'התקווה', אבל אני עושה הפרדה בין הארץ לבין המדינה. את הארץ הזו אני אוהב מאוד, עם המדינה אני עדיין מסוכסך".

כשעלה הרעיון ליצור סרט, דורון תמך בהתלהבות, ואילו אחיותיו סירבו בתחילה לשתף פעולה. "בסוף זרמתי, מתוך ידיעה ברורה ששום דבר לא ייצא מזה", מספרת עמליה. "אחרי שהצטלמנו בפעם הראשונה, קראנו לחיים וערה ואמרנו להם 'אנחנו לא רוצים את הסרט'. אבל אז עדי יעקובוביץ' הסביר לנו כמה זה חשוב כדי שאנשים יחשבו לפני שהם מפיצים שמועות. היום כשאני קוראת בעיתון על גננת שעשתה כך וכך, או על חבר כנסת שנחשד בגנבה, אני תמיד חושבת פעמיים.

"אם יש משפט שאני לא מסוגלת לשמוע, זה 'אין עשן בלי אש'. אנחנו ההוכחה שיש עשן בלי אש. הסיפור שלנו מראה כמה קל להעליל על בנאדם ולמחוק אותו בתוך שניות. בסוף הוא אולי ייצא זכאי, אבל החיים שלו נגמרו".

בסופו של דבר המשפחה מאוד מרוצה מהתוצאה המצולמת. "בזכות הרגישות של חיים וערה, השיחות סביב הסרט היו עוד חלק בתהליך הריפוי שלנו, ואני רוצה לקוות שזה יתרום גם לחברה כולה", אומר דורון. ועמליה מספרת על הרגישות, ההבנה והכבוד מצד יוצרי הסרט: "כבימאים הם היו אמורים לראות את טובת היצירה. בפועל, הם ראו קודם כול אותנו, וזו הגדולה שלהם". 

עליזה עצמה התמידה בסירובה להיחשף ולהעלות זיכרונות מול המצלמה. בהקרנת הבכורה של הסרט אני יושבת קרוב אליה, ורואה אותה שוב ושוב מנגבת דמעה אל מול סיפור חייה. "היה קשה לה לצפות בסרט", אומר לי אחר כך בנה. "למרות שיצאה זכאית, היא מבוישת מעצם זה שהטיחו בה כאלה האשמות".

גם שאר בני המשפחה יוצאים מההקרנה בעיניים לחות. "הרגשתי שאני הולכת להתפשט מול קהל שאני מכירה", אומרת עמליה. "רק אחרי שצפיתי בסרט הבנתי כל כך הרבה פרטים עליי ועל המשפחה שלי. זה היה בשבילי כמו פסיכודרמה. שום טיפול פסיכולוגי לא היה נותן לי את זה ככה בפרצוף".
 

בקהל ישבו גם חבריהם של האחים ורבים מבני המשפחה המורחבת. שלושת נכדיה של עליזה, שלאוזניהם הגיעו במהלך השנים רק פיסות מהסיפור, היו נרגשים לשמוע אותו במלואו. "כשהבן שלי היה בכיתה י"ב במגמת תקשורת, הוא רצה לעשות סרט על הפרשה, אבל גם אז אמא לא הסכימה לשתף פעולה", מספרת עידית. "עכשיו הילדים ראו את הסיפור כולו, והם באו אל אמא ואמרו כמה הם גאים בה".

דמותה של הגיבורה הראשית מגולמת בסרט על ידי אישה בת גילה, שצועדת חסרת מטרה ברחובות רמת-השרון, העיר שכל תושביה הכירו בעבר את הגננת עליזה. "אני חיה?", נשמע בסרט קולה, מתוך ריאיון רדיופוני שנערך איתה מיד לאחר הזיכוי. "אני רשומה במרשם האוכלוסין, אבל אני לא חיה. אותי רצחו, ואין לי מצבה".

עידית מספרת כי במסגרת תפקידה כמנהלת בית ספר, היא נאלצת לא פעם להתמודד מול תופעות של שיימינג לתלמיד או למורה. בעידן שבו לכל הורה וילד יש פייסבוק, ולכל כיתה יש קבוצת וואטסאפ שחורצת גורלות בהינף אצבע, עושה עידית כל מאמץ למנוע פגיעה בקורבנות תמימים.

"באספות הורים אני תמיד אומרת שאם יש בעיה כלשהי, דלתי פתוחה. מותר למתוח ביקורת, אבל בצורה נכונה. דרך הרשתות החברתיות הדברים עוברים בצורה לא מדויקת. להגיד לך שהתופעה של הורה שמשמיץ מורה ברשת לא קיימת אצלנו? בוודאי שהיא קיימת. אבל אני מנסה להחזיר את המשמעות של תקשורת בינאישית ואפקטיבית. אני מסבירה להורים שכשמורה לא שותף לקבוצה, הוא לא יכול להגיב".

 
עליזה ריינס היא כיום אישה בת 77. היא מתגוררת ברמת-השרון ומקיימת אורח חיים של פנסיונרית: שוחה כל יום בקאנטרי, נפגשת עם בני משפחה. האושר הגדול ביותר שלה הוא לגהץ את המדים של הנכדים. אם יש נקודת אור, משהו אחד טוב שיצא לה מהסיפור הכאוב, זו הקואליציה המשפחתית שהתאגדה סביבה, ושנותרה מלוכדת עד היום.

"כשהתפוצצה הפרשה, היינו משפחה שלא ידעה מה זה עורכי דין, ובטח שלא הכרנו בתי משפט", אומר דורון. "עולמי חשך אז. חיפשתי קרן אור ומצאתי אותה במשפחה – האחיות, הגיס והאחיינים שלי. קיבלתי מהם המון כוח. ברגעים הקשים, זה מה שעוזר לך לשרוד. התחזקנו מהסיפור שעברנו, אנחנו מדברים ישירות זה עם זה, מאמינים וסומכים זה על זה, לא מטייחים ולא מסתירים. זה הכוח שלנו, וזו הנחמה".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg