תופעת העדר
סקס סמים ורוקנרול בראש פינה, ההגעה המקרית ללהקת הנח"ל, השיאים של תמוז, הטראומה של דודה, החברות האמיצה עם מאיר אריאל, הסטארט-אפ שנקרא בית הספר רימון, האקדמיה על שם שלמה ארצי והפספוס של אבטיפוס. בגיל 56, יהודה עדר - מאבני הדרך של הרוק הישראלי - מוציא אלבום סולו ראשון, וזוכר את הכול
גדלתי בכפר הנשיא. קיבוץ, בצפון, שנות ה-50. ספגנו את התרבות הבריטית של אבותינו. דיברנו אנגלית והיינו מקשיבים לתוצאות הכדורגל של ווסטהאם, מנצ'סטר יונייטד, לידס.
הייתה אז חובת נגינה בחלילית ובמנדולינה. מקס מדר היה המורה למוזיקה. חלילית למדתי מהר ואז הוא הקים תזמורת מנדולינות. הופענו בחיזיון אור קולי עם אברהם הרצברג: "שורו, הביטו וראו" ומה שמדהים שזה מילא אותי
בסרט על אייל ברקוביץ' היה קטע מרגש. הוא אמר 'אני נורא מבולבל ואני רוצה לחזור לשחק, כי זה המקום היחיד שבו אני לא מבולבל'. זה מה שאני יכול להגיד על המוזיקה. היו תקופות בחיים של בלבול עם גיל ההתבגרות ופחדים בקיבוץ והגבול הסורי והמשפחות של הוריי שאכלו אותה בשואה. המוזיקה הייתה מבחינתי עוגן אדיר.
התחלתי לנגן עם המתנדבים שהגיעו ב-1967. הייתי בן 16 והם למעשה הכירו לי את בוב דילן ואת ליאונרד כהן. זה פתח לי את הראש. לכל אחד יש את המפץ הגדול שבו הוא הבין משהו על עצמו וככה זה היה אצלי. הבנתי שהייעוד שלי זה מוזיקה. היה לי אז מורה לגיטרה בראש פינה, שבמקום ללמד אותי גיטרה קלאסית, הוא היה מבקש שאני אלמד אותו בלוזים. אתה מבין? הקיבוץ מימן לימודים ואני לימדתי. ואז כשהגעתי ללהקת הנח"ל, הרגשתי שבאתי למקום פרובינציאלי. אני הרי שייך לעולם הגדול, כי כולם נסעו אז לראש פינה להסניף ולעשן ואנחנו היינו הגג. איבדנו שם את הבתולים, עישנו סמים קלים. רוקנרול. אני זוכר שבתל אביב, במשך כמה שנים, הייתה לי ממש מלחמה נגד כל הגיטריסטים הגדולים. פתאום הגיע הבחור מהגליל ושנאו אותי. רומנו, קלפטר, אקשטיין. הנה עוד אחד בליגה שלהם. הם היו באים להופעות ונותנים בי מבטי רצח.
עד היום יש לי את הגיטרה של תמוז מ-1972, פנדר סטרטוקאסטר. יש לי את הגיטרה של דודה. יש לי גיטרה שהבאתי מארצות הברית, פנדר 1957 לבנה, ויש לי גיטרת ג' זמאסטר. ראיתי שני חבר'ה מסתובבים בצורה חשודה באזור דיזנגוף סנטר. שאלתי מה הם עושים והם ענו "מוכרים גיטרה". ביקשו 500 שקל. הם בטח לא ידעו מה היה להם ביד.
הייתי אמור להיות כדורגלן עולמי. התאמנתי כל יום, החדר שלי היה מלא פוסטרים של הכוכבים משנות ה-60 וב-1966, כשאנגליה זכתה בגביע העולם, הייתי בכפר הבדואי שליד הקיבוץ ושמעתי את השידור. באותו זמן התאמנתי בהפועל כפר הנשיא, היינו ליגה ד' או ז' ובאימונים הייתי מדהים.
המאמן שם אותי בהרכב נגד חצור, במגרש שלנו. חלוץ מרכזי, חלום שהתגשם, ולא תפקדתי. נפלתי ונפלתי. נפשית זה היה גדול עליי. הקהל צעק "תוציא אותו" והעיפו אותי. זו החוויה המעצבת שלי. יש בה את הסיבה שניהלתי את כל העולם מהמקום שניהלתי וזו גם הסיבה שאנחנו שומעים את הדיסק שלי עכשיו בבית הקפה והוא נשמע צעיר. זה משהו שהיה בהמתנה הרבה שנים, המימוש הזה.
טירונות ספטמבר 1971 בכרמיאל, קריעת התחת הכי גדולה. הייתי במסלול קצונה. בני משקים והשייטת יחד. היה ברור שאני לא אחזיק מעמד ואז חליתי בצהבת, שזו מחלה שמורידה את הפרופיל לחצי שנה. לקחו אותי לבית הבראה בנהריה ושאלו מה אני יודע לעשות. אמרתי "לנגן גיטרה". אמרו "סע לפיקוד, יש שם גיטריסט שמחפש מחליף". הגעתי והיו שם מלא גיטריסטים, הרבה יותר טובים ממני, אבל אף אחד מהם לא היה בנח"ל.
דני סנדרסון רצה להשתחרר ואמרו לו שקודם ימצא מחליף. הייתה פגישה קצרה. הוא שאל איזה גיטריסטים אני אוהב, עניתי "קלפטון והנדריקס". הוא אמר "התקבלת". בקושי ידעתי לנגן על חשמלית. זו אחריות, להקת הנח"ל. גידי גוב, אפרים שמיר, ירדנה ארזי. הייתי אמור ללוות אותם ומלווה זה מקצוע. הבנתי שזו הגאולה ועד היום אני לא מבין איך עשיתי את זה, אבל תוך תקופה של חודש סגרתי פער של חמש שנים. בהתחלה שאלו "מה הדבר הזה שהביאו לפה", אבל סנדרסון לימד אותי פעמיים בשבוע ונכנסתי לסוג של פסיכוזה. שמעת את הסיפור הזה על הצ'כי שקיבל מכה בראש והתחיל לדבר אנגלית שוטפת? זה מה שקרה לי עם הגיטרה.
כשפרצה מלחמת יום כיפור הייתי כבר מפקד הלהקה ואז הצטרפו אלינו כוורת ושוקולד מנטה מסטיק. היינו סופר-גרופ במסע הופעות בין בסיסים. זו הייתה מלחמה קשה, המון הרוגים ואנחנו היינו טריפ מופרע בתוך האוטובוס. 35 אנשים נהנים, שרים, מנגנים. לגמרי סוריאליסטי. זה כל כך הקצין את הפער בין החיים למה שנקרא אמנות ותרבות.
תמוז באה בתקופה שהיה לי המון ביטחון כגיטריסט, חשבתי שאני אלוהים. זה היה אחרי להקת הנח"ל. איתן גדרון, חברי הטוב, הציע לי להצטרף ואמרתי "מי זה שלום חנוך ? מי זה אריאל זילבר? ". אני חושב שבן אדם צעיר צריך להיות כזה. כל אחד שפרץ משהו בעולם, היה שלב שהוא היה ארוגנטי והיה משוכנע שהוא מחזיק את הקלפים. היום אחרי 31 שנה אני שומע את הנגינה שלי ואני לא מאמין שזה אני. מה שהיה מיוחד בינינו זה הקליק וההקשבה.
הפירוק לא היה קשור לחברות, אלא אני אגיד את זה בצורה כללית, כי אני לא רוצה לפגוע - תמוז התפרקה בגלל שהתרכובת הייתה חזקה מדי. זו גם הסיבה שאנחנו לא מתאחדים. משינה ותיסלם הצליחו ואנחנו לא. אתה יודע איזה הצעות יש לנו בכסף? אבל לא מסוגלים. זה הולך ביחד, הכישרון של היצירה ועוצמת ההרס והחשדנות. ברגע שהתחלנו להצליח, ההרכב התפרק. אבל תמוז הייתה חוויה עוצמתית, כולל הדיכאון שאחריו. בהתחלה הייתה אופוריה, אבל אחרי זה היה קשה. כל מי שהיה בלהקה יבין על מה אני מדבר. ההופעה האחרונה שלנו הייתה ב-10 ביולי 1976, יום ההולדת שלי. התעקשתי על זה.
לואי להב חזר לישראל אחרי שעשה עם ברוס ספרינגסטין את "בורן טו ראן". נוצרה סיטואציה שהוא היה צריך לחזור ואנחנו, בתמוז, פגשנו אותו. זה כמו שהרולינג סטונס יבואו מאיזו סיבה לגור בבניין שלידך וישתמשו באותו חדר חזרות. לא ידענו אז שיש דבר כזה מפיק מוזיקלי. יום אחד המנהל שלנו, מיכאל תפוח, הסביר ואנחנו אמרנו "אתה משוגע? אנחנו מוזיקה, רוקנרול". ואז הוא התחיל להשמיע את ספרינגסטין בהופעות, דברים שלואי הקליט. חשבנו שהוא עובד עלינו. עוד מופרע שרוצה לספר שיש לו קשרים, בגלל שאנחנו לא יודעים מה זה.
התחלנו לעבוד וקלטנו שמדובר בגאון. "סוף עונת התפוזים", הסולו שלי שם, הוא חיבור של כמה מגברים בצורה מיוחדת. לואי עשה דברים שמבחינת סאונד לא הכירו. קוטנר וארי קטורזה טוענים שזה אחד התקליטים הגדולים בעולם באותה שנה. לואי היה מדהים. אחרי זה הוא קלט מה הוא הפסיד. תוך כדי העבודה איתנו התפרסמו כתבות ב"טיים מגזין" וב"ניוזוויק", כשספרינגסטין על כל השער.
בשנת 1977 למדתי בברקלי קולג' בבוסטון וגיליתי מורה דרך לחיים. בחור סיני צעיר, דוקטורנט, שהיה בעל ידע מדהים. הוא זכר יצירות קלאסיות שלמות בעל פה. אלה היו שלוש שנים מאוד משמעותיות. נסעתי ללמוד מוזיקה קלה וג' אז ונכנסתי לעולם הקלאסי. צללתי לתוכו כמו לתוך ספר הזוהר. יום אחד טום אמר: "יהודה, תזכור, לימודים זה כמו משחק טניס. נהנים. זה לא החיים. החיים הם ליצור וליצור".
אני וסנדרסון הלכנו לאורך כל החיים. גם היום אנחנו שכנים. יש לנו מועדון ארוחת הבוקר. נפגשים, מקטרים וממשיכים כל אחד לדרכו. חזרתי אז מארצות הברית ולא חשבתי לנגן. רציתי להיות קומפוזיטור קלאסי. השתגעתי. דני בא ואמר "אני מקים להקת רוק". סירבתי. בסוף שכנע אותי.
היה קשה מאוד. תיסלם הרגו אותנו. היינו כל כך איכותיים, שאף אחד לא בא לראות ואף אחד לא קנה את התקליט. היינו להקת רוק רצינית והקהל לא אהב את זה. באחת ההופעות, בקולנוע שביט, נכנסו לחדר הלבשה שני צעירים ודרשו את הכסף חזרה. אמרו "חשבנו שדודה להקה מצחיקה וזה רעש אחד גדול". אנשים כנראה חשבו שזו כוורת או גזוז. אני חושב שלדני זה כאב הרבה יותר מאשר לי. יש שם שירים, שמבחינתו, אלה ה-שירים שלו.
התקופה בדודה גרמה לי ללכת לעולם של ההפקה המוזיקלית, עולם שאני מתעסק בו עד היום. התחלתי עם דויד ברוזה. התקליט "קלף" היה ראשון. לא היה הצלחה מסחרית, אבל השירים נשארו עד היום. "חיפה חיפה". בעצם התאהבתי בתפקיד הבמאי. אתה לא מאמין איזו עוצמה יש שם. אתה קובע את השירים, מי ישיר ואיך ישיר ואתה שולט באולפן ובטכנאי. זו עבודה מרתקת. התמכרתי אליה.
היה בינינו קשר של שני קיבוצניקים. כמו גורל. הוא תמיד טען שהקיבוצניקים הם הנכים של המדינה. המיעוט הנרדף והמקופח. הוא תמיד תיאר איפה גדלנו ומה עברנו. הלכתי איתו בתקופה שהוא בכלל לא הצליח. רק לפני שנה, בקיסריה, התקליט שעשיתי לו הגיע לזהב. תבין, עבדתי עם עברי לידר שתוך שלושה שבועות הגיע לזהב ואני ומאיר אחרי 20 שנה קיבלנו זהב על המיטב.
אבל היה בו משהו שהוא דיבר עליו בצורה מדהימה, השירים שלו. הוא היה איש מוטרף וטעון וחכם ולמדתי ממנו המון. אני חושב שמסע ההופעות שעשינו, מקריית שמונה עד אילת, היה בו משהו מאוד מחבר. באיזה שלב שאלנו למה אנחנו חוזרים כל יום הביתה ואז לקחנו ציוד ונסענו. מאיר הפך את זה למסע בחירות כשהמוטו היה "אל תבחרו בנו, כי אם תבחרו הסמים יהיו חוקיים". קמפיין שלילי.
בשנתיים האחרונות שלו ראיתי אותו הרבה פחות. הוא עבר לפרדס חנה, היה בתקופה של מצוקה נוראית. מצב של חולשה. אני זוכר שכשהוא ירד על ההומואים, הוא צלצל ושאל מה אני חושב. תמיד היה לנו הומור כזה בהופעות. היינו לוקחים נושא ומאיר היה מגן עליו ואחרי זה מתקיף אותו ואז אמרתי לו "בחיים לא הייתה לך דעה ופתאום יש לך נגד הומואים". הוא לא אמר דבר. לדעתי הייתה לו סיבה. הוא רצה דרך אנטי לעורר עניין בעצמו.
יש עדויות של אחותי שבגיל 17 אמרתי שאני אקים בית ספר. זה הזוי, אבל ישבתי ב-1983 במטבח וחשבתי ומיקי, אשתי, ראתה אותי ושאלה "מה אתה עושה?". עניתי "אני מקים את הבית ספר". אני מודה לה עד היום שהיא לא שאלה כלום. התחלתי לייצר מסמכים בטירוף. כל בן אדם שפגשתי, דיברתי איתו על הבית ספר. אם היית יושב איתי אז, תוך שלוש שניות הייתי מעלה את הנושא. בלי משרד, קיבלתי אז תלמידים דרך הדירה שלי בדיזנגוף והיום אנחנו מתקרבים ל-900 תלמידים בסך הכול. אחד מבתי ספר הכי נחשבים בעולם. מסתכלים עלינו בהערצה.
אבל שילמתי מחיר כבד. שש שנים לא ישנתי ולא הרווחתי כסף. עכשיו רימון קיים 23 שנה. היום ואתמול בחנתי 120 תלמידים וכל אחד עם שיר שלו והרמה עולה ועולה ועולה. בית הספר קיבל לגיטימציה. אני זוכר שהיו תלמידים, שלא אגיד את שמם, כדי לא לפגוע, אבל ההורים לא שילמו את שכר הלימוד. הם אמרו "רימון זו חבורה של דפוקים. לך לאקדמיה, זה רציני". אנחנו היום אייקון כמו שלמה ארצי וכמו מכבי תל אביב. יש קהל גדול של אוהדים ותקשורת ששונאת.
אני צריך להודות לשלמה. הבאתי אותו בסוף שנות ה-80 להופיע ברימון עם תלמידים שפרצו כמו אתי אנקרי, אלונה דניאל ואתניקס וגם אני ואז הוא קלט. הייחודיות של שלמה היא לזהות אנשים שהוא רוצה לעבוד איתם. אף ששש שנים לא הייתי רלוונטי, הוא הזמין אותי לעבוד איתו באלבום "ירח". בהתחלה כנגן ואחרי ההקלטות הראשוניות הוא ביקש שאמשיך כמפיק. זו הייתה חוויה מדהימה. השיר "ירח" הוא כמו "סוף עונת התפוזים", " פנס הרחוב", " מיכאל" של אתי אנקרי, שכגיטריסט אלה נקודות השיא שלי.
גם למדתי המון על הפקה, המון על החיים. אני הרי נסיך מהקיבוץ ושלמה אין אבן שהוא לא מגלגל. אין נושא שהוא לא מעלה על השולחן. קרדיטים, שיר טוב או לא טוב. אם אתה עובד איתו, הוא נכנס לנפש. אין דבר כזה "לא נעים". זה יוצר יחסים טעונים, אבל גם מאוד יצירתיים בתוך הצוות. הוא הלך על האמת. אנחנו הרבה פעמים מפחדים, והוא שם. עם כל הפחדים. כשעבדתי איתו ב"ירח" הוא חשב שזה סוף הקריירה. התקליט הקודם, "כרטיס ללונה פארק" לא מכר ואז "ירח" הופיע עם צוות חדש לגמרי. דרוש לכך אומץ אדיר.
סוד הקסם והעוצמה והבעיה בעבודה איתו הם שכל הזמן הוא רוצה להיות הדמות המובילה במוזיקה הישראלית. אין "עשיתי את שלי" וכשותף אני יודע לאן צריך לקחת. בתקליט האחרון אמרתי לו "בוא נלך מנופלר ועד פיקאסו. אתה ענק. בוא נזרום עם הקטע. אי אפשר להתאמץ יותר". במשך השנים הפכתי לחלק מהמעגל שלו. הרבה יותר קשה לי לתת הצעה ניטרלית של בן אדם שרואה מבחוץ, כי אני כבר מעורב. ההצלחה מרגשת אותי. בהתחלה לא התרגשתי מכלום. אמרתי "זה טוב, זה חרא", לא היה אכפת לי שיתעצבן. בשלב מסוים התלהבתי. אמרתי לשלמה, לא פעם, שאני רוצה לנגן והוא אמר "אני לא רוצה שתנגן, אני רוצה שתעזור לי מרחוק. אני צריך אותך כאחד שמסתכל על כל התמונה".
זו הייתה יצירה שלי. הייתי לי פגישה עם מישהו במסעדה, שיכור לגמרי, ואז התקשרו אליי החבר'ה של אבטיפוס והזכירו שקבענו. הייתי אפוף, לקחתי מונית, הגעתי ומבעד לעננים שמעתי את המוזיקה שלהם ואמרתי שיש פה קטע. למחרת אספתי אותם ואמרתי "זורקים את כל השירים ומתחילים מההתחלה". הם עשו את זה.
אמרתי כל הזמן לאבטיפוס "אני אהפוך אתכם ללהקת כוורת". האלבום הראשון היה פצצה. קוטנר שם את אחד השירים ואז מאזין התקשר ואמר שזה השיר הכי מגעיל שהוא שמע וקוטנר שם את אותו שיר עוד שלוש פעמים עד סוף התוכנית. מאותו רגע הברגים שלהם טסו. ספיינל טאפ. לא היה עם מי לדבר. האלבום השני יצא כשהלהקה הייתה כבר גמורה. המון כעס היה שם. היה להם פוטנציאל להגיע הכי רחוק שאפשר.
התחלתי להופיע לפני חמש שנים עם חומר שלי. אני ואיתן גדרון. המפיקה שלנו צלצלה לפאב בראשון. "יהודה עדר רוצה להופיע". ענו "שישלח דיסק". היא נעלבה. צלצלה לאשדות יעקב, אותה תשובה ואז אמרתי "בואו נעשה. אני אייקון של שלושה אנשים בעיר תל אביב. כדי להופיע בחוץ צריך דיסק, שייצאו שירים לרדיו". וזה מה שקורה.
אני אוהב את הדיסק. במהלך ההכנה יש הרגשה כמו רכבת הרים, יש ביטחון אין ביטחון. לא כמו הדברים שאתה מנהל מבחוץ. זה אתה. אתה עובר את כל התהליכים שאמן עובר. לגמרי כמו לידה. אני מסתכל על כל הדברים שעשיתי, אבל זה המעגל הפנימי הקרוב של האישה, הילדים, המשפחה. השם "מר גרוסבארד היקר", זה בעצם השם של האבא שלי, לפני שהוא עיברת אותו ומה שמחבר בין העולם שלו לעולם שלי. בהופעות שלי עם מאיר אריאל היו פעמים שהוא היה קורא לי "מר גרוסבארד היקר".
היו כבר ביקורות על הדיסק, אבל אני יודע מה זו ביקורת. לדעתי אם מישהו במושב דישון, בעשר בלילה, שומע ומתאהב בשיר שלך זו הצלחה והיו פידבקים מדהימים. ברור שאני אוציא עוד דיסקים. יש שירים. המטרה שלי עכשיו היא להופיע. אני רוצה לכבוש כל מיני מועדונים קטנים. הייתה לי הופעה בירושלים וקיבלתי את הביקורת הכי גדולה שקיבלתי בחיים שלי. עכשיו ראית מי מוביל את מכירות הכרטיסים להופעות השנה? הרולינג סטונס מקום ראשון, מדונה מקום שני. הדור שלי. אני מבין למה שלמה מצליח ושלום מצליח והרולינג סטונס. הם אוהבים להופיע. תן לי גיטרה, תן לי להופיע.
נא להמתין לטעינת התגובות
