אם יסגרו את אברבנאל נהפוך לחיים מתים
בוקר אחד, בגיל ,23 החליט בנו של מרדכי בסון שהוא רוצה למות. כבר 17 שנים הוא מטופל באברבנאל, שכיום נמצא בסכנת סגירה
הבן של מרדכי בסון הוגדר חולה נפש אחרי שניסה להתאבד בגלל אהבה נכזבת. ניסיון ההתאבדות נכשל, אבל מוחו איבד חמצן, יכולת הזיכרון והתפקוד נמחקה וההגדרה הרפואית שלחה אותו למחלקה סגורה עד סוף ימיו. למרדכי בסון ואשתו שלושה ילדים נוספים וגם נכדים, אבל החיים שלהם מסתובבים סביב הבן החולה שבוקר אחד, כשהיה בן ,23 רצה למות.
"אנחנו מטפלים בו יום-יום, מחמש וחצי אחר הצהריים עד חמש וחצי בבוקר. אני מדבר על גבר בן ,39 בן אדם גדול, שמתנהג כמו ילד קטן. לא יודע איפה הוא, לא יכול ללמוד שום דבר חדש, ואנחנו מטפלים בו כמו בתינוק. מנקים, רוחצים, מחליפים תחתונים, מלבישים, נועלים את הדלת כדי שלא יברח וסגורים יחד איתו בגיהינום שלו, שהיום הוא הגיהינום של שלושתנו. אלו חיינו, שלי ושל אשתי, יום-יום, 17 שנים.
"אם יסגרו את בית החולים אברבנאל כמו שמאיימים," אומר בסון, "אנחנו נהפוך לחיים מתים. אין מוסד שיכול לקלוט אותו, כי הוא צריך מחלקה סגורה, אבל בלילה רצוי שיהיה בבית. אברבנאל נמצא חמש דקות מהדירה שלי בחולון. בחמש וחצי בבוקר אני מוריד אותו בבית החולים, ובחמש בערב, כשאני חוזר מהעבודה, אני אוסף אותו חזרה הביתה. ניסינו לאשפז אותו במחלקה סגורה לגמרי, אבל התוצאה הייתה שהוא הפך אלים, ואחרי שעברנו סיפור שלם עם קשירות למיטה, הוחלט להחזיר אותו למתכונת הקודמת - חצי יום במחלקה סגורה, חצי יום סגור בבית". מדובר, לדבריו, בסיפורן של מאות משפחות. מה יהיה איתן?
מרדכי בסון, מנהל עבודה בבניין, הוא מנהיג טבעי מלידה. אדם פשוט שמדבר ביושר שנוגע ללב, מבין לעומק את ההבדל בין טוב לרע וממה עשויים החומרים שמרכיבים את המושג בן אדם. "כשאני שומע שרוצים לסגור את אברבנאל אני מדמיין שולחן שסביבו יושבים נערי האוצר," הוא אומר.
"אנשים כאלה מגולחים עם עניבות וחולצות לבנות שמשחקים במספרים, רושמים עוד אפס פחות אפס ולא מבינים שמאחורי האפסים נמצאים בני אדם שיש להם חיים, שכואב להם, שרע להם, שהם לא יכולים להרים את הראש מהמיטה בבוקר מרוב כאב נפשי - ואני מדבר על החולים ועל בני המשפחה שלהם."
"המצב שלנו מצוין," הוא אומר. "אשתי ואני שנינו עובדים, אנחנו מכבדים אחד את השני, עושים את זה מתוך אחריות וכבוד לבן שלנו, למרות שאנחנו
בשביל להתנהל ככה בחיים, הוא אומר, צריך כוחות נפש. "אני מכיר גברים ונשים שנפרדו, שהגיעו לאלימות, שהידרדרו כלכלית, שכל המשפחה התפזרה לכל הרוחות. תדמייני מצב של זוג הורים בני 60 פלוס רוחצים ומנגבים אחוריים של גבר בן .40 ההורים לא הופכים להיות יותר צעירים.
אנחנו חרדים ממה שיקרה הלאה. החולים הם אנשים לא צפויים. אתה, בתור הורה שהולך ומזדקן, כלוא בבית עם אדם שלא שולט במוח שלו. זה מכניס לחרדה. ומה יהיה אחרי שנמות? מי יטפל בו."?
בסיור באברבנאל מתגלים מיד היושן והעליבות. הקירות מקולפים, רצפת הבטון במחלקה הסגורה קרה, מיטות הברזל, הסדינים המהוהים. חולים שהעיניים שלהם ריקות, אטומות, ידיהם רועדות, דיבורם מגומגם, בגדי בית החולים תלויים עליהם כמו שק בלוי.
ומעל כל אלה, עומד באוויר ריח חריף, חזק, של שתן ואקונומיקה. ריח שנספג בקירות, במזרנים, בבגדים, תלוי באוויר כמו עוד עדות חותכת לעובדה אחת ברורה: כאן חיים יצורים שלא ראויים לתנאים שבהם חיים בני אדם.
לפני עשר שנים, אומר בסון, אברבנאל היה בית חולים חזק. עם רופאים, עם אחריות לחולים, עם תקציבים, אבל מאז שהוגשה הצעה של האוצר לרפורמה הקפיאו את התקציבים, והיום בית החולים ירד לתחתית המדרגה.
חתכו 200 מיטות, הרופאים והאחיות מותשים, אין להם כסף לצבוע, לשפץ, לקנות, הכל מוקפא. חונקים אותם, מחסלים אותם. בית החולים הזה, אומר בסון בקול עמוק וחיוך מריר, הוא כמו אדם ששמים עליו משקולות כבדות וזורקים אותו למים עמוקים. מטביעים את המקום הזה, לאט, בייסורים, ויחד איתו מטביעים אותנו.
"כמו שאת רואה," אומרת ד"ר מרנינה שוורץ-וונטיק, "אין פה טיפת צבע, הרצפה עשויה בטון והקירות שהיו פעם לבנים נראים אפורים מרוב טינופת." את כל המראה הדיקנסי הזה, היא אומרת במרירות, היה אפשר לשנות עם מעט מאוד כסף.
אפשר היה לייצר עבור החולים טיפונת תקווה עם קיר שמסויד בצבע עליז, עם מטר אחד של דשא מול העיניים, עם מזרקה קטנה בצבע כחול. אבל האנשים שחיים פה מתעוררים למציאות חיצונית עלובה, שמשקפת את חוסר התקווה הפנימי שלהם.
החולים באברבנאל, אומרת מרנינה, הם מבוגרים ובני נוער שסובלים ממחלות ומהפרעות נפשיות, הפרעות התנהגות, וגם עבריינות. הם חיים במחלקות של 20 מיטות בבניין ישן, שתיים עד שלוש מיטות בחדר. האזור הכי מזעזע הוא המקלחת, שאין בה תאים נפרדים.
החולים עושים מקלחת בהפרדות מאחורי וילונות פלסטיק - ומדובר באוכלוסייה של חולי סכיזופרניה, הפרעות פסיכוטיות, מצבי ניתוק מהמציאות, אנשים רדופים שחושבים שהמשטרה או שדים רודפים אחריהם, אנשים שחושבים שהם משיחים, אנשים במצב מאני או דיכאוני.
המקום שבו מתרחשים הטיפולים החשמליים שניתנים לאנשים שסובלים מדיכאון נעשה בצריף מט לנפול מימי המנדט. חדר עלוב, בלי מזגן, בלי חימום, שהמטופל צריך להתעורר בו אחרי ההרדמה ולשכב בו שעות. "תדמייני את האנשים האלה שעברו טיפול בחשמל," אומרת מרנינה, "לאיזו מציאות עלובה הם מתעוררים"?.
אני מתייחס לבן שלי בכבוד גדול, כמו אל בן אדם, וכל יום אומר תודה לאל שאשתי לידי, שנפל עלינו הדבר הזה ואנחנו ממשיכים לעבוד, לא נשברים ומטפלים בו," אומר בסון. "אבל אני מתבייש. אני מתבייש שאני ישראלי. נתתי למדינה 35 שנים של שירות בצבא, לחמתי בכל המלחמות. ואני נכה צה"ל שלא מבקש כלום מהמדינה - אבל אני מתבייש באנשים חסרי המצפון שמנהלים את המדינה הזאת."
בסון לא מתבייש להיחשף. "שאר האנשים מתביישים שיש מחלה כזאת במשפחה שלהם. אני רק אומר, אם תסגרו את בית החולים או תמשיכו לייבש אותו בזה שלא תיתנו לו תקציבים ותמשיכו לקצץ תקנים ורופאים ומיטות, אתם גוזרים על אוכלוסייה שלמה של בני משפחה וחולים חיים של חרדה, סבל ואי ודאות לגבי העתיד.
ואתם גוזרים גם על אוכלוסייה של חולים לא בריאים בנפשם להסתובב בינינו. ואנחנו נרגיש את זה עוד מעט, בכמות ההומלסים, דרי חדרי המדרגות, המסוממים, העבריינים והאלימים שיחיו בינינו."
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם