שיר כאב: ניוותר כאן עם אייל גולן כזמר הלאומי
אריק איינשטיין שימש תזכורת לכך שפעם, באמת, התנהגנו כאן אחרת. לא לכאורה. באמת, שפעם היינו באמת, מדינה אחרת
פרשה מכוערת, פרשת הזמר הלאומי המפורסם אייל גולן. יש בה מין עם קטינות, סרסור, שידול לסמים ועוד הרבה פעולות ומעשים שהמילה "לכאורה" הוצמדה להם. לשם תואר אחד לא הודבק הלכאורה המפורסם: "הזמר הלאומי". כי אחרי הכל גולן קנה לו מעמד בקרב ציבור נרחב בישראל כקונצנזוס. ובישראל, כאשר אתה קונצנזוס אתה הופך להיות לאומי, נחלת הכלל, מי ששייך לכולם, מוסכם על כולם וגם מייצג את כולם.
אני לא יודע איזו ישראל מייצג אייל גולן. איזו אומה ואיזה ציבור, אבל אני לא מרגיש שייך להם - לאומה הזאת ולציבור הזה. לא בגלל שיריו של גולן ובוודאי שלא בשל מוצאו העדתי. גולן לא ייצג בעיניי את ישראל שאני רוצה להאמין שהיא עדיין המדינה שלי. לא ייצג בסגנונו, בדרך התנהלותו, באופן בו היה אדם.
אתמול (יום ד') אחר הצהריים, כשנטמן אריק איינשטיין בבית העלמין טרומפלדור בתל אביב חשבתי לעצמי שהנה זמר לאומי שאין צורך להצמיד לו את הלכאורה, שאין צורך להתבייש בו, במעשיו, בסגנונו - עזבו שנייה מוזיקה. מוזיקה, אינה העניין כאן - אריק איינשטיין האדם, צנוע ההליכות, הנחבא אל הכלים, הסגפן, הרחוק מהנאות החיים הראוותניות ומנקרות העיניים הוא הרבה יותר ישראל שהייתי רוצה להרגיש חלק ממנה.
אז ישראל הזו קברה אתמול את הזמר הלאומי שלי ושלה. אולי הזמר הלאומי לשעבר. אולי הזמר הלאומי של דור שעבר מהעולם ושנציגיו מתמעטים בקצב המסחרר בו החיים מכרסמים באנשים כשאלה מגיעים לגיל מסוים. אולי הזמר הלאומי של מדינה שכבר לא תתקיים כאן יותר לעולם. מדינה שהייתה ואיננה. מדינה שאולי, תכף, לא ייוותרו בינינו מי שיזכירו לנו שלא חלום הייתה, כי אם מציאות.
ישראל הזו, שעמדה אתמול מסביב לארונו של אריק איינשטיין בכיכר רבין; ישראל שלבה התכווץ אתמול מכאב היא ישראל שאריק איינשטיין היה אחד האחרונים ללמד עליה עדות. כמו ניצול, אולי שריד, מתקופה שרבים בתוכנו לא הכירו, איינשטיין שימש תזכורת שאין עליה עוררין לכך שפעם, באמת, התנהגנו כאן אחרת. לא לכאורה. באמת. שפעם, באמת, היינו באמת, מדינה אחרת.
ועכשיו, כשהעד הזה הסתלק מאתנו, אנו נותרים עם ההכרה שתכף, ממש מעבר לפינה, תעבור תחלוף לה פרשת הזמר המפורסם, בדרך בה אנחנו ממהרים לשכוח, למחול על עוון ולמרק טומאה. ואחרי שהעפר מעל גופתו של איינשטיין יתקשה וייבש, והרחמים וההבנה והסלחנות של הציבור כלפי הזמר המפורסם יתפחו, אנחנו ניוותר כאן תקועים עם אייל גולן בתור הזמר הלאומי. יש כאלה שזה בטח לא אכפת להם. יש כאלה שזה אולי אפילו משמח אותם. אותי זה מעציב. מעציב כמו שעצוב כשמישהו כמו אריק איינשטיין מת. מעציב כמו כשמביטים להווה של המדינה הזאת בעיניים ורואים שם את העתיד. והוא עגום. ולא לכאורה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם