מאחורי הדמות: דיברתי עם אריק איינשטיין
"דיברנו קצת יותר משעתיים. אף מילה על מוזיקה. הוא שאל על הזרים של מכבי, וסיפר על ההגנה של הפועל. הגיע מקרל לואיס למייקל ג'ורדן, ובחזרה. בדרך שכחתי לכבוד מה התקשרתי. אין לי מושג על מה התכוונתי לכתוב, אבל דיברתי עם אריק איינשטיין"
בימים שאחרי, המודעה הזאת העסיקה אותנו יותר מכל טקסט עמוק שחיברנו. 'המערכת קרסה', כמו שמקובל היה לומר באותה תקופה, תחת עומס הפניות. שבוע רצוף מצאתי את עצמי מסביר לעשרות אנשים ביום שצחקנו. שאריק לא באמת יופיע בפארק במוצאי חג הפסח. את החברים זה הצחיק.
אני התבאסתי בכל שיחה מחדש. לא נעים להודות, פיקטיבי או לא, כל דיון שלח אותי לפנטז קצת יותר. להרכיב בראש את רשימת השירים לקאמבק. להתווכח עם עצמי אם מתחילים ב'בכמה טוב שבאת הביתה', 'יושב על הגדר', או 'אגדת דשא'. אז עוד לא ידעתי שפעם אמסגר את המילים של 'עיתונאי קטן שלי' ואתלה על הקיר בחדר העבודה.
עשר שנים אחרי, בשיחה הראשונה עם האיש, סיפרתי לו על המודעה ההיא. אני חושב שחיפשתי משהו להגיד. לשבור את הקרח. מצד אחד, לא לפספס את ההזדמנות להסגיר את מערכת היחסים שבנינו בלי ידיעתו. ובמקביל, להישמע קצת יותר רציני מ'יש לי את כל התקליטים שלך'. אריק חייך.
בחצי הדקה הבאה הבנתי שני דברים. שהופעה, כנראה, כבר לא תיהיה. ושהאדם מאחורי הדמות שדמיינתי כילד חנון שטרם התעניין בכוכבי רוק אמריקאים וביקש לבר מצווה את 'חמוש במשקפיים', לא הולך לאכזב אותי.
דיברנו קצת יותר משעתיים. אף מילה על מוסיקה. הוא שאל על הזרים של מכבי וסיפר על ההגנה של הפועל. הגיע מקרל לואיס למייקל ג'ורדן, ובחזרה. בדרך, שכחתי לכבוד מה התקשרתי.
אין לי מושג על מה התכוונתי לכתוב. לא זוכר אם כתבתי. רק את התמונה של העורך עומד מולי, עושה תנועות מוזרות עם הידיים, ומסמן שמאוחר. ואותי, מחזיר תנועות מוזרות לא פחות. לרגע לא עלה בדעתי להגיד, 'סליחה', אני חייב לזוז. דיברתי עם אריק איינשטיין.
עם הזמן היו עוד שיחות כאלה. הוא תמיד היה בבית. תמיד ענה. ואני, כמו צנחן, כל פעם מחדש הרגשתי קצת לא נוח להטריד בדקה הראשונה.
הדקה השנייה והבאות אחריה היו מהנפלאות שדקות יכולות להיות, ואיכשהו, אף פעם לא הפסקתי לפנטז על הרגע בו אתפוס אומץ ואגיד את מה שבאמת רציתי לומר: 'בחיית, עזוב אותך מהדרבי. אני רוצה הופעה. בפארק, בצוותא. אצלך בבית'. עם תאורה, בלי תאורה. ארוך, קצר. עם שבעה נגנים, לבד עם שם טוב לוי, או אקפלה. רק תבוא.
הוא לא בא. בינתיים, כל דקה עולה לפייסבוק קישור לעוד קליפ. חבר רביעי מתלונן שלא זכה לראות אותו מופיע. מישהו מעלה תמונות של נרות בכיכר. החלום על הערב בפארק, מסתבר, לא הלך לשום מקום. אנחנו עוד נבוא ונשב עם ערימה של חבר'ה על הדשא. נשיר שירים, נביט למעלה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם