חשאי בחייו, חשאי במותו
כל מי שמתנדב לעבוד בחוד החנית של ארגון מודיעין מדחיק את האפשרות שייתפס אך לוקח בחשבון את האפשרות שיסיים את חייו תלוי על מנוף. אפשרות נוספת היא שהנסיבות המלאות של סיום חייו לא יתפרסמו כלל. כך זה מקובל בעולם החשאי
עברו כמעט 30 שנים עד שנודע למשפחות הסיפור האמיתי על נסיבות מותם. וכאשר לוחם של יחידת העילית הבריטית SAS נהרג בפעילות חשאית, מופיע שמו ברשימת חללי הגדוד בו שירת לפני התנדבותו ל-SAS. כל זאת כדי להסוות את העובדה על עצם קיומו של מבצע חשאי כזה או אחר.
גם בהיסטוריה הארוכה והמפותלת של קהילת המודיעין הישראלית יש לא מעט סיפורים כאלה והם מגיעים לכותרות רק כאשר מישהו מחליט, מנימוקים שאינם קשורים בדרך כלל לעולם המודיעין, לשחרר את מעטפת החשאיות.
אבל כיצד אמורה מערכת חשאית להגיב במקרה של חריג קיצוני? כאן המקום לכמה מילות רקע. שתי
תכונות בסיס נדרשות מאיש מודיעין, על אחת כמה וכמה כשמדובר במי שקשור בצורה זאת או אחרת לפעילות עמוק במדינת אויב: אמינות ונאמנות.
מערך מיון מוקפד ושורה של מבדקים, מבחנים ותקופת הכשרה ארוכה ומפרכת אמורים להביא אל קו הגמר את בעלי היכולת המבצעית שהתברכו בשתי התכונות האלה. וכאשר למרות כל הבדיקות והמבחנים התכונות האלה מתרסקות - התמוטטות נפשית, הסתבכות כלשהי, שינוי מחשבה רדיקלי - יש לארגון הביון בעיה רצינית כיצד להתמודד עם הצרה שנוצרה.
מאז שנותיה הראשונות של מדינת ישראל אימצה קהילת המודיעין את שיטת ההיעלמות כמענה לחריגים כאלה. חשאיות מעצרו של פרופ' מרקוס קלינגברג, סגן מנהל המכון הביולוגי בנס ציונה, הוסברה במניעת חשיפת פרטים על פעילות המכון, שעל פי פרסומים זרים מתעסק לא רק בפיתוח חיסונים נגד שפעת. העילה לחשאיות מעצרו של מרגל האטום מרדכי ואנונו היתה החשש להעלאת נושא הגרעין הישראלי לכותרות.
המקרה המפורסם ביותר הוא סיפורו של מרדכי (מוטקה) קידר, איש קהילת המודיעין, שנשלח לארגנטינה לבנות סיפור כיסוי לקראת שיגורו לפעילות בבירה ערבית. קידר רצח ושדד יהודי מקומי שסייע לו בבניית סיפור הכיסוי. הוא פותה לחזור לארץ, נעצר, נשפט ונכלא לתקופה ארוכה, וכל זה בהליך חשאי. זאת ועוד: משפחתו המשיכה תקופה מסויימת לקבל ממנו מכתבים שנשלחו מחו"ל. העילה לחשאיות מעצרו, משפטו וכליאתו היה חשש מחשיפת שיטות הכנת מרגלים לארצות יעד (ארצות ערב).
לצורך מילוי המשימה יש לבנות סיפור כיסוי שיאפשר ללוחם כניסה ויציאה בטוחה מארץ היעד. למשל איש עסקים, אנתרופולוג, או מפיק סרטים (למי שראה לאחרונה את הסרט "ארגו" המתאר חילוץ של דיפלומטים אמריקאים מטהרן של חומייני). בעבר הלא רחוק ניתן היה לזייף דרכונים ברמה לא פחות טובה מזו של כל מדפיס ממשלתי ברחבי העולם.
היום זה כבר לא עובד יותר, שכן בעשור השני של המאה ה-21 לכל שוטר במעבר גבולות נידח יש - הודות למערכת המחשוב - יותר מידע זמין ממה שהיה בזמנו לג'יי אדגר הובר, המנהל האגדי של הבולשת הפדרלית האמריקאית. המהפכה הטכנולוגית העובדת על כולנו ומשפיעה כמובן גם על עולם הביון. למרגלי המאה ה-21 הרבה יותר קל לאסוף מידע הודות לתוכנת צילום הרחובות של גוגל ושפע המידע האישי שמסתובב ברשת.
ותיקי היחידות המבצעיות לא יכולים שלא לקנא בצילומים שפורסמו בדובאי לפני שלוש שנים בעקבות חיסולו של מבחוח: התצפיתנים שמדווחים על כניסתו של מבחוח למלון בוסלאן רטאנה מסתפקים בטלפון נייד היעיל הרבה יותר ממכשירי הקשר המסורבלים והמפלילים של פעם. אבל למהפכה הטכנולוגית הזאת יש גם חסרונות. כל תנועה כמעט מונצחת במצלמות אבטחה. דרכונים נסרקים ומועברים למאגר מידע.
שיחות טלפון מוקלטות לנצח. ולא
למי ששכח נזכיר שבארצות הברית זרקו לכלא עיתונאית שחשפה את שמה של עובדת מבצעית של ה-CIA. התקשורת שעוסקת בסיפור בן זיגייר באובססיביות לא תמיד זוכרת שהסיפור הסבוך הזה מתרחש במדינה דמוקרטית.
העולם לא ממש מתרגש מזה שכ-200 ק"מ צפונה מכלא איילון נעלמים מדי שבוע מאות אזרחים, ורובם נטבחים על ידי דיקטטור. בן זיגייר אכן נעלם מהציבור, אבל זה לא שמישהו בא בלילה דפק בדלת והופ, אין יותר בן זיגייר. אסור לשכוח שהמערכת המשפטית של מדינת ישראל היתה מעורבת בתהליך, וכך גם בפרשיות העבר של קידר, ואנונו וקלינגברג.
כך או כך, אינני מקנא במי שנאלץ לטפל בסיפור הטראגי של בן זיגייר, שמוכיח פעם נוספת שלעיתים המציאות יוצרת תרחישים שאפילו ההזוי שבתסריטאי הוליוווד עוד לא הצליח לכתוב.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם