שקרים דיגיטליים
הרבה רעש מילא השבוע את סיפור האסיר איקס. הרעש כיסה על עובדות, עובדות נהירות, כאלה שהוצגו בתחקיר של רשת איי.בי.סי האוסטרלית
בתחקיר האוסטרלי הובא מיצג כאילו אדם נכלא, ללא העמדה לדין, ללא פומביות, בבידוד גמור, ללא תאריך יציאה. עד כאן מה שעיתונאי אוסטרלי אומר. התחקיר התפוצץ, וזו הייתה אחת מהנקודות המושכות והבולטות שלו. אדם ללא שם נכלא, ללא ייצוג, בלי הליך משפטי, הרוזן ממונטה כריסטו של מדינת ישראל. הכתב האוסטרלי טרח והתראיין לישראלים ותהה איזו מין דמוקרטיה זו.

במשך הזמן הזה, מה עשתה מדינת ישראל? היא שתקה, צנזרה, כינסה את ועדת העורכים, הוציאה איסור פרסום ואז הסירה אותו. רק ביום רביעי בערב נחת ההיגיון במערכת הביטחון ויצאה הודעה: התברר כי כשנעצר בן זיגייר, הודעה נמסרה למשפחתו.
התברר שהיה לו ייצוג משפטי של משרד עורכי דין מוכר. היה הליך, עם צו מעצר שעל פיו הוא עוכב. הערפל הדרמטי שנשפך על הפרשייה הזו בגרפיקות המשוכללות של הטלוויזיה האוסטרלית התגלה כערפל שמסתיר טעויות עובדתיות. הבעיה האמיתית היא שאף אחד במערכת הביטחון שלנו לא תפס עד כמה הסיפור יגדל בשל הטעויות הללו.
ויש עוד משהו. הדמוקרטיה של הרשת והשפות החדשות שהיא יוצרת, גם בתקשורת, הן דבר מבורך. הרשתות החברתיות הן אלו שעדכנו, באמת, את הציבור הישראלי בפרשייה הזו. הדיון הפתוח בכנסת רק השלים את התמונה.
מצד שני, האכזריות של כיכר העיר הדיגיטלית נחשפה בכל עוצמתה. ממים שהתייחסו לאדם שהתאבד, בנסיבות קשות מאוד, כעילה לחצי שנינות עלובה; בלוגרים שהחליטו כי זו משימה קדושה לחשוף את מספר הטלפון של האלמנה ותמונות של ילדיו; שורה ארוכה של בדיחות והתחכמויות נבובות, שלא לדבר על שמועות זדוניות וסתם טיפשיות. כל הדברים האלה לא היו חגיגה של חופש הביטוי, אלא סתם טעם רע מאוד. טעם רע שמוגן על ידי חופש הביטוי, אבל הוא גם ראוי לגינוי.