לוחמי פלמחים: נזכרתי שצריך להיאבק

בזמן שסבלנו, שילמנו ושתקנו, קבוצה של צעירים נלחמה כדי להציל את חוף פלמחים. היום אנחנו נהנים מהמאבק שלהם ולומדים ממנו

מיכל אהרוני | 22/5/2011 13:30 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
שבת בבוקר. חוף פלמחים. עשרים השקלים המיועדים לחנייה כבר מוכנים ביד, אבל להבדיל מבשנים קודמות אף אחד לא עומד ליד הכניסה לקיבוץ וגובה כסף. אין שום מחסום, אנשים לא חונים בשוליים כדי לחסוך את ההוצאה. רק דגלי ישראל ודגלי רשות הטבע והגנים מקדמים את פנייך.

בכניסה לחוף עומד איש אבטחה. הוא מכניס את ראשו אל תוך האוטו, בודק מי הנכנסים. הוא מבקש לא להשאיר חפצים יקרי ערך במכונית. אישה חביבה בטישירט של רשות הטבע והגנים מסבירה שהחנייה היא ללא תשלום ומחלקת עלון.
 
עדי לוסטיג, הנהיגה את המאבק
עדי לוסטיג, הנהיגה את המאבק צילום: ראובן קסטרו
יורדים מהאוטו. החוף נקי כפי שמעולם לא היה. מיני מבנים שהיו מפוזרים פה בעבר נעלמו, כל הברזים פועלים, התחושה היא שהגעת לחוף בחו"ל. מה קורה כאן? איך יכול להיות שהכל כל כך בסדר?

עיון קצר בעלון שקיבלנו מספק פרטים. לפני כמה חודשים החליטה הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה לבטל את התוכנית לבנות כפר נופש בחוף, לאחר שמבקר המדינה הגיש דוח קשה בעניין. המשרד להגנת הסביבה שינה את ייעוד החוף והפך אותו לגן לאומי ולשטח פתוח. רשות הטבע והגנים אחראית מעכשיו על כל האזור.
כמו אזרח שחינכו אותו שאזרחות היא קבלת הדין

קבוצת צעירים בראשות עדי לוסטיג, היום בת 21, החזירה את החוף וסביבתו לעשרות אלפי משפחות שמבלות במקום במהלך הקיץ. המאבק שלה בתוכנית פלמחים התחיל פשוט מפני שהיא אוהבת את החוף הזה.

היא וחבריה החליטו שהם לא מוכנים שמישהו, עשיר וחזק ככל שיהיה, יגזול מהם את החוף. לאט לאט הצטרפו הרבה מאוד גורמים למאבק. בכל שבת הילדים האלה היו עומדים בכניסה לחוף ומנסים לעורר מודעות בקרב אלפי המתרחצים שהיו מוכנים לפתוח את חלון המכונית הממוזגת ולקבל הסבר קצר על מה נלחמים כאן.

כשראיתי אותם בפעם הראשונה הייתי בטוחה שהמאבק שלהם לעולם לא יצליח, שמישהו ישבור אותם בדרך שיותר מדי בעלי אינטרסים מעורבים בסיפור הזה מכדי שמשהו ישתנה. בתוך תוכי הרי ידעתי שמשהו לא הגיוני כאן.

מצבו של החוף הידרדר עם השנים, כל אחד עשה בו מה שמתחשק לו. טרקטורונים על קו המים, ג'יפים, מחירי שתייה ושלגונים חסרי פרופורציה, ומעל הכל, המחסום

הזה ליד שערי הקיבוץ שבו גבו כסף על משהו ששייך לכולם.

אחר כך היה גם כפר נופש על החוף - דירות נופש שהיה ברור שיהפכו לבתי מגורים של אנשים שרוצים להרגיש את הים קרוב אליהם, בדיוק כפי שקרה בהרצליה.

למרות הכל, לא הצטרפתי מעולם למחאה. לא הפגנתי, לא חתמתי, לא כתבתי מילה. לא עשיתי כלום, לא נקפתי אצבע כדי לאפשר לילדים שלי ליהנות מהחוף בדיוק כפי שאני נהניתי ממנו כשהייתי ילדה. המשכתי לשלם בכניסה, לסבול את הלכלוך, לחשוב כמו אזרח שחינכו אותו שאזרחות היא קבלת הדין, חוסר אמונה ביכולתם של בני אדם לשנות.

אתמול בחוף פלמחים נהניתי כפי שלא נהניתי כבר הרבה זמן בים. התחושה הייתה שהמקום הרבה יותר שלי ממה שהוא היה עד היום. אז תודה לרשות הטבע והגנים על העבודה הנפלאה שהם עושים שם ובעיקר לעדי לוסטיג והחברים שלה. הצלחתם לגרום להמון משפחות שמחה, ולפחות למשפחה אחת להצטרף להבא למאבקים צודקים וראויים.

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

מיכל אהרוני

צילום: .

יועצת תקשורת. בעלת תואר שני בתיאטרון מאוניברסיטת מידלסקס בלונדון

לכל הטורים של מיכל אהרוני

עוד ב''מיכל אהרוני''

כותרות קודמות
כותרות נוספות

דעות וטורים

המייל הירוק

מדורים

  

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים
vGemiusId=>/channel_news/green/ordering_new_1/ -->