מחאת האוהלים: האלימות עוד תגיע

זה רק עניין של זמן עד שהפתיל יידלק ומישהו יזרוק גפרור אמיתי והכל יתלקח. הכעס יהפוך לזעם, התסכול לחוסר אונים. ומשם הדרך סלולה

מיכל אהרוני | 8/9/2011 12:36

תגיות: מחאת האוהלים,מחאת הדיור,צעדת המיליון

בהפגנה במוצ"ש עברתי ליד חנות לנעלי יוקרה לילדים. הדחף לשבור את חלון הראווה היה שם. חזק ועמוק. מגפי העור הקטנים הסתכלו עלי והייתה לי הרגשה שהם צוחקים לי בפנים. כאילו אומרים לי שכל מה שאני עושה לא משנה, שבכל מקרה מחר יהיה מי שיקנה אותם וינעל על רגליים קטנות שעדיין לא יודעות להבחין בין עשיר לעני.

הכל התערבב. תמונות מלונדון הבוערת והנבזזת, קריאות לצדק חברתי, המגפיים המחייכים, החברים שהאיצו בי להמשיך ללכת. והבפנים בער. רתח. לא כעסתי. זעמתי.

נגעתי בחלון. מגע רגיל של זכוכית, לא משהו שאי אפשר לשבור עם קרש או אבן מזדמנת. הבוז לאנשים שרוכשים לילדיהם נעליים במאות שקלים התחלף בשנאה. שנאתי גם את נעלי הבובה המבריקות, את האמא שקונה אותם בשלושה צבעים ואפילו את הילדה הקטנה שאמורה לנעול אותן.

אילולא היו לי ילדים הייתי מנפצת את החלון ההוא. אבל פחדתי. הפחד מפני עונש הכריע. במוצ"ש חציתי, לראשונה בחיי, את הגבול שבין מוסר לפחד. לא חשבתי שזה לא ראוי לנפץ שמשה אלא פחדתי מתוצאות המעשה. לא רציתי להיעצר, לא רציתי שילדי יראו אותי במעצר, לא רציתי שבעלי ישחרר אותי בערבות.

גם המיינסטרים ירגיש לא שייך

אבל היא תגיע. האלימות. ניצניה כבר כאן, בחסימת כביש, בזריקת ביצים בהפגנה סוערת מול עיריית תל אביב. זה רק עניין של זמן עד שהפתיל יידלק ומישהו יזרוק גפרור אמיתי והכל יתלקח. הכעס יהפוך לזעם, התסכול לחוסר אונים. ומשם הדרך סלולה.

היא תגיע. לא מפני שמישהו יוביל אותה לשם, לא מפני שהיא חלום רטוב של איזו קבוצה. אף אחד לא יסית ולא יקרא לה לבוא. היא, פשוט, תגיח, משום מקום. והיא תהייה ספוגה מרירות ובלבול.

היא תגיע. ברגע הכי לא צפוי. כשכבר נדמה יהיה שהכל נרגע, שהכל נגמר. ממתמחה עייף במחלקה פנימית, מיוצא יחידה מובחרת שיישב מול פקיד משכנתאות, מעובדת סוציאלית שמרוב תיקים לא יהיה לה אוויר. מהורה שרשימת הספרים והציוד לביה"ס תהיה לו ארוכה מדי, מילד שאבא שלו ימתין ארבע שעות מחוץ לחדר המיון, ממלצרית שהמעסיק יוריד לה מהמשכורת את עלות הכלי ששברה, ממורה שלא תצליח

להעביר שיעור מול ארבעים תלמידים בכיתה. מתחושת קבס שתטפס במעלה הגרון, מדמעות שאי אפשר יהיה יותר לבלוע, מאגרופים קפוצים וחריקת שיניים.

וגם מפחד. שעוד רגע זה כבר בכלל יהיה בלתי אפשרי, מההתעלמות, מהתחושה שאתה צלופן, שאתה שקוף. פתאום מישהו ירגיש שהוא חייב שיראו אותו. שישמעו באמת. וקול של זכוכית מתנפצת חזק יותר מקולות נואמים על במה ומחיאות כפיים.

היא תפרוץ כי, לפתע, גם המיין סטרים ירגיש לא שייך. כי הקשר בין המעמד הבינוני לעשירי ישראל כבר כמעט ולא קיים. כי הפוליטיקה הישראלית קשרה עצמה לבעלי ההון באזיקים. ואז כל מי שהוא אמצע נהייה, פתאום, שוליים. וכשהיא תגיע היא תשטוף את הרחובות. והיא לא תהיה שונה מהאלימות במקומות אחרים בעולם. והיא תופנה כלפי כל מי ומה שייתפס כקשור לאלו שלא רואים ולא סופרים. והיא לא תפקח עיניים – היא תנקר את עיניהם של המנקרים.