טור העברת מפתח (שבדי)
לפני יותר משנה ארזו רוני ומאיה את חייהם וחלומותיהם ועפו לשבדיה. 800 טון שלג ו-50 עוגות גזר לאחר מכן, הם כאן בשביל לסגור סיפור אחד ולפתוח אחר
העולם הפך מפלאנטה לכדור טניס, הכל נגיש, הכל קרוב, כולם בני אדם. הטוקבקיסטים יהנו לנגוס במשפט הזה אבל לפעמים אנחנו חושבים שהכל מתחיל ונגמר איתנו. אבל לכל אדם יש סיפור, מעבר לפוליטיקה, מעבר למה שהמדינה שלו מכתיבה לו לחשוב. בסופו של דבר כולנו נושמים את אותו האוויר, שותים את אותם המים, פוחדים מהשונה אבל אז יורים עליו או פורסים זרועות ומתקרבים.
השנה שעברנו הייתה שנה של פריסת זרועות. במשך כל הזמן הזה נתקלנו בעיקר בסקרנות כלפי ישראל, רצון להבין ולדעת. כן, גם מהשבדים ברחוב, מהסטודנטים הפקיסטנים ומבעל המכולת האיראני. בעיקר בגלל הידיעה שכולנו תלויים זה בזה; כריית נפט בקנדה, מכונת הייצור העצומה של סין, הסוכר של ברזיל והפוליטיקה בישראל. כולנו פה עמוק ביחד, בתוך צוללת אחת.
וכאן אולי ההבדל הגדול במושג המסתורי של "לימודי סביבה". זה לא רק נפט, בתי גידול של ברווזים וקלקר בן אלמוות, סביבה היא בעיקר אנשים, בני אדם. מישראל, מאיראן, מארצות הברית, סין, ניגריה ומה שלא תרצו. רוכבים על הפלנטה הזו, חושבים שאנחנו לבד, חולקים את בדידותנו עם עוד שבעה ביליון.
הוצפנו. במידע, עובדות, נתונים, מאמרים לקריאה, שיעורי בית, משימות להגשה, פרצופים חדשים, שמות משונים. לאט לאט התבהרו החוקים הבלתי כתובים של המערכת, שהיא אולי חווית הלימודים המתקדמת והבריאה ביותר שבה נתקלנו מעולם. קשה לתאר בלי לחטוא בדימויים שיישמעו סטריליים מידי או דביקים מידי. נספר שהיחס לסטודנט (מהיום הראשון!) הוא כאל חבר שווה ערך במשפחה מתהווה, שיש לו מה לתרום וללמד את הסגל. דגש עצום מושם על תחומים שפה בארץ היינו נבוכים להזכיר, יען כי במציאות חירום כשלנו מילים כמו "בניית אמון", "תיאום ציפיות", "שיתוף" נחשבות למותרות, שלא לומר לרכרוכיות. אזורים שלמים במוח, אלה שמונעים מסקרנות, ואחראים לחדוות שיתוף הפעולה והלמידה החווייתית (כן, אלה שהרדמנו איפשהו במעבר מגן הילדים לבית הספר) התעוררו מחדש וגרמו לכל השנים שעברו עלינו במערכת הלימוד הממוסדת להראות כמו זמן שרוף יותר מאי פעם.
אחרי השבועות הראשונים, השמיים מתקדרים בהדרגה. כך
אבל אם אנחנו רוצים להשאר פה, באיזשהי רמת חיים סבירה, שינויים מהותיים חייבים להתרחש. במהלך החודשים הבאים בתוכנית מתרכזים בדרכים לשינויים כאלה. מתוך תפיסה רחבה של 'קיימות', מבוססת מבחינה מדעית, סטודנטים מתנסים בעבודה עם ארגונים, עסקים, רשויות מקומיות ויחידים, נחשפים למאות אלפי רעיונות, ארגונים, יוזמות חדשות בדרך אל השינוי. מהר מאוד אתה מבין שלאפחד אין את ה-פתרון. בגלל שאין פתרון יחיד. ההישרדות שלנו, בדיוק כמו בעולם החי, תלויה במגוון, וביכולת של המגוון הזה לשתף פעולה. ואם מכל החוויה הזו יישאר בראש שיעור אחד, יכול להיות שזה יהיה זה.
למרות שניסינו, כעבור מספר חד ספרתי של טורים עומס ההתרחשויות גרם לנו להתרשל בהתמדת הדיווח. לא נותר לנו אלא להתנצל ולהעביר הלאה את השרביט לתמר הראל יקירתנו, שכעת עול ייצוג הארץ הקטנה עם השפם נופל על כתפיה, ולאחל לה ליהנות והמון. אתם תכירו אותה בשבועות הקרובים.
...ואז נגמרה השנה, סיימנו תזה, נפרדנו בדמעות ועלינו על מטוסים.
החזרה לארץ היא מעניינת. 40 מעלות ו-75 אחוז לחות, תחושה משונה שאיבדת משהו חשוב אבל הנה הוא פה מאחורייך. אף אחד לא יכול להתכחש לאוכל של אמא, לאהבות ישנות, לטעם שהגוף שלך זוכר. לא משנה כמה שוטף אתה מרגיש באנגלית, אין תחליף לשפת האם, ה"פלאג" שמחבר אותך לחברה שמסביבך. טוב בשבדיה וגם טוב בישראל, טוב בכל מקום שבו לאנשים חשוב מה יקרה מחר או מחרתיים והם מוכנים לעשות משהו בשביל זה. ומרגש ומעודד לפגוש שוב את ישראל תוך כדי תנועה קדימה לכיוון של שינוי ושיפור, אולי מעט יותר ממה שציפינו. עכשיו אנחנו פה והמחליפים שלנו שם, מתחילים שנה שכנראה תשנה את חייהם. אנחנו מתרגשים עבורם, מקנאים מעט, מעודדים הרבה. סיפור אחד נגמר וסיפור אחר מתחיל. לא היינו קונים שום דבר אחר. ועכשיו, לעבודה.
פרטים נוספים על תוכנית הלימודים בקרלסקרונה, שבדיה. אתם מוזמנים להירשם ולהצטרף למשפחה המורחבת שלנו, ועוד שלוש שנים לכתוב את טור החזרה לארץ שלכם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם