כבוד לטבע: גיל ארבל בעקבות הגורילות
הצילומים מרהיבים. אך הסרט לא בחר במה להתמקד - בבעלי החיים הנמצאים בסכנת הכחדה, או בזן קצת שונה, צלמי הטבע. ביקורת
חלפו ארבעה חודשים, וערוץ 10 ניסה להוכיח לו את ההיפך, עם ארבעים דקות בפריים טיים שהוקדשו לצילומים מסחררים של הטבע האפריקאי מאת ארבל וחבריו. אי אפשר כמובן לפסול את האפשרות שהערוץ המותש פשוט נתקע עם משבצת שידור ריקה, ובצר לו העדיף לשדר טבע בפעם הראשונה על פני ריאליטי בפעם החמישית.
גיל ארבל, שזכה בתהילת עולם כשהשתתף בצילומי "עולם מופלא",סידרת הטבע המעוטרת של ה-BBC, מקיף את הכדור בשליחות מטעם עצמו: הוא מתעד עבורנו את העצומים בבעלי החיים, רגע לפני שייעלמו. מזכרת אחרונה מהעולם ששגשג עד שהאנושות עלתה לגדולה.
ארבל יורד בתוך כלוב ברזל למים הקפואים של האוקיאנוס כדי לצלם את הקרחה הלבנה, כריש אדיר מימדים וטורף ימי משוכלל. הכריש ענק, האדם קטן, ובכל זאת הכרישים הם אלה שעומדים להיכחד. רק 3,000 מהם נותרו, והציידים לא מרפים. חלקם סתם בשביל הספורט, אחרים כדי למכור את הסנפירים יקרי הערך לטובת הכנת מרק אנין. בתיאבון.
הצילומים מרהיבים, הסרט עוד לא החליט מה הוא רוצה להיות. בדברי הפתיחה מסופר על בעלי החיים הנמצאים בסכנת הכחדה, כולל זן קצת שונה - צלמי הטבע. לרגע היה נדמה שלפנינו סרט על האנשים שמאחרי המצלמה, על חייהם של מי שמסוגלים לעמוד ימים באותה תנוחה כדי לתפוס את הפיהוק המושלם של ההיפופוטם. אבל הסרט - בכוונה או לא - מחמיץ את הסיפור הזה.
אנחנו לא באמת לומדים להכיר את גיל ארבל, את מניעיו, את הדילמות האתיות שמלוות כל צעד בחייהם של צלמי הטבע: האם עצם שליחותם - שלכאורה נובעת מאהבת הטבע והסביבה - לא מפירה את האיזון הטבעי ופוגעת בשלוותם של בעלי החיים? בחיפושיו אחרי דרכים לממן את הגשמת החלום - להיות דיוויד אטנבורו הישראלי - ארבל יצר קונספט מקורי: הוא לוקח למסעות הצילום חבורה של אנשים שמשלמים עשרות אלפי שקלים תמורת החוויה, והופכים בו בזמן לחלק מצוות ההפקה ולספונסרים שלה. מה עובר על המפיקים-תיירים במהלך המסע? מה עושה להם המפגש
יכול להיות שהבחירה להתמקד בסיפורו של הטבע עצמו נובעת מהרצון לתת לו כבוד. ובאמת, תנו לטבע כבוד: הידעתם שנחיל עצום של סרדינים עושה מדי שנה את דרכו מהשפיץ הדרומי של יבשת אפריקה אל האוקיאנוס ההודי בחיפוש אחר מים חמימים יותר? אם חשבתם שרק ציפורים נודדות, זה רק בגלל האפלייה שמתבטאת בעובדה שלכבודן כותבים שירים. מי יחבר חרוז לסרדין?
אבל עם כל החיבה לסרדינים, הרגעים המרגשים בסרט הם אלה שבהם נרשם מפגש בין בעלי החיים לבני האדם: כשגיל ארבל יושב בתוך השיחים במרחק נגיעה ממשפחת גורילות, מסתובב אל המצלמה ומשתף אותנו ברגשותיו ( "אושר. זה פשוט אושר. זה כמו להסתכל במראה" ). אז נפתח לרגע צוהר לעולמם של האנשים שמוכנים להקיף את הכדור רק כדי לתפוס פריים טוב של לוויתן. וכמו תמיד, מתברר שגם כשאנחנו יוצאים למסע עד קצה העולם, אנחנו בעצם מחפשים דרך לפגוש את עצמנו.
צילום פראי, ערוץ 10, מוצ"ש, 21.00
aviv67@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם