הפפראצי של הטבע
לחכות שעות בסערה באוקיינוס השקט (אתה מתפלל שייגמר כבר). להתייסר ברגשות אשמה (אנחנו החיה היחידה שהיכחדותה תשפר את המצב על הפלנטה). לפלרטט במים עם מישהי ששוקלת 40 טונה (היא היתה מיוחמת). גיל ארבל, שגדל על החוף באשקלון, הוא הצלם הישראלי היחיד שהשתתף בהפקת ''עולם מופלא'' של הבי-בי-סי. האיש שיודע מאיפה משתין הלווייתן
''ובאותו הזמן אני גם מתמלא כעס על בני האדם, שצדים את היצור הזה באכזריות איומה. שהביאו אותו לסף הכחדה. מי אנחנו בכלל שנרשה לעצמנו לעשות דבר כזה?''
הפנים מאחורי הקונפליקט הלא פתור הזה הן אלו של גיל ארבל, צלם טבע עם התמחות מיוחדת בתיעוד לווייתנים. שעה שאנחנו יושבים בבית קפה בנמל קיסריה, לא רחוק ממקום מגוריו, הוא נותן לי כרטיס ביקור שהוא בעצם תמונה.
ובתמונה פיל אסייתי המשתכשך במי ים, חדקו מונף אל על ומפיו המחויך נוטפים מים. ומתחת לפיל, במרחק של נגיעת חדק, מציץ ראש קטן של אדם, האוחז בידיו מצלמת וידאו שמופנית מעלה ביראת כבוד גדולה. כך בחר ארבל להיות מיוצג.
הוא לא היה מחליף את המקצוע שלו בשום דבר אחר, אבל אין לו גם שום כוונה להסתיר את החלקים הפחות נעימים בעבודה. וכאלה יש לא מעט. ''כשהתחלתי את הרומן שלי עם הלווייתנים לפני שבע שנים, לא היה לי מושג שהוא יהיה ארוך ואינטנסיבי כל כך'', מספר ארבל,
''שאני אדע על היצור הזה הכל. איך הוא חי, מה הוא אוהב, מה ההרגלים האינטימיים שלו ואפילו מאיפה הוא משתין. אבל זה בסדר. ככה זה היה אצלי תמיד. מהרגע שאני נכנס למשהו, אני עושה אותו עד הסוף''.
ועד הסוף, אצלו, זה באמת עד הסוף. ארבל הוא הצלם הישראלי היחיד שלקח חלק בהפקת הענק של הבי-בי-סי, סרט הטבע ''עולם גדול מופלא'', שבמסגרתו הביא לצופים את סיפורה המרגש של נקבת לווייתן אחת ותינוקה במסעם המפרך לאנטארקטיקה.
סיפור על הקרבה ואומץ. סיפור על אהבת אם לבנה. סיפור שהציב את ארבל במקום טוב בשורה הראשונה של צלמי הטבע בעולם.
הוא נולד באשקלון לפני 37 שנים. קרוב לים, שאהב כל כך מגיל צעיר. סבתו שהיתה בעלת חווה בדרום אפריקה הציפה את בית משפחה בזיכרונות ובסיפורים מהיבשת השחורה, על טבע חזק ופראי. כזה שהאדם ירא מפניו. כזה שהאדם רוחש לו כבוד.
כילד וכנער, נצמד ארבל למקלט הטלוויזיה הישן והיה מתהפנט למשמע קולו של דיוויד אטינבורו, המגיש הנצחי של סדרות הטבע של הבי-בי-סי. ''בחיי הבוגרים היה לי הכבוד לעבוד איתו כבר כמה פעמים'', הוא מציין בסיפוק, ''אדם יוצא מגדר הרגיל''.
לאחר שירותו הצבאי למד טלוויזיה וקולנוע בתל אביב, ואז ירד לאילת. שם, במשך יותר משנתיים, עבד כצלם וידאו בריף הדולפינים. הוא היה אמון על ליווי וצילום של אלה הבאים לצלול עם הדולפינים, צבר קילומטרז' בן אלפי שעות מתחת למים.
''נותנים לך ציוד, נותנים לך אובייקט, נותנים לך תפאורה שאין כמוה ושולחים אותך למים חמש או שש פעמים ביום'', משחזר ארבל. ''
מהר מאוד הבנתי שהמקום הזה הוא בעצם אחד מבתי הספר הטובים בעולם לצילום וידאו תת ימי. בשלב הזה כבר ידעתי בדיוק שמה שאני רוצה זה לעשות סרטים מתחת למים''.
בתום הפרק באילת החליט לקנות ציוד וידאו חדיש ומארז תת ימי מתוחכם, אסף את חפציו וטס לעבוד במועדון צלילה באחד מהאיים המתוירים ביותר בתאילנד. בעדשתו נלכדו אז בעיקר צוללנים, פה ושם איזה דג או שניים.
לארבל לא לקח יותר מדי זמן להבין שזה לא
''רציתי למצוא את המקום שבו אפשר לצלם טבע כמו שהיה פעם. טבע שהאנושות שלנו לא נגעה בו עדיין, טבע כמו שראיתי על מסך הטלוויזיה בילדותי''.
בשביל למצוא את המקום הזה, מתברר, צריך להרחיק עד לסוף העולם. לנקודה שבה זורחת השמש לפני כל מקום אחר. שעתיים וחצי טיסה צפונית מזרחית מניו זילנד, ממש על קו האורך שבו מתחלף התאריך, פרושים 169 איים געשיים על שטח הגדול פי שניים משטח עמק יזרעאל. 36
מהם מיושבים על ידי מעט יותר ממאה אלף בני אדם ממוצא פולינזי. זוהי המונרכיה האחרונה באוקיינוס השקט, ממלכת טונגה. ארבל נחת שם בפעם הראשונה בשנת 2001, אחרי ששמע שמדו?בר במקום הטוב בעולם לצילום לווייתנים. יותר מזה הוא לא ידע.
''יש מעט מקומות בעולם, שבהם בני אדם מורשים לשחות עם לווייתנים, וטונגה מצטיינת מביניהם בצלילות המים שלה. אחרי שנחתתי בטונגה, יצרתי קשר עם מפעיל של ספינת תיירים מקומית והצטרפתי לצוות שלו כצלם וידאו.
''את החומרים שצילמתי הייתי מעביר לשימוש הספינה לצורכי פרסום. ככה יכולתי להרשות לעצמי את התענוג להישאר שם ארבעה חודשים, ולצלם את הסרט הראשון שלי''. הסרט הזה - ''הענקים העדינים מטונגה'' - זיכה אותו בפרס האוסקר האיטלקי לסרטים תת ימיים.
הענקים העדינים של גיל ארבל הם הלווייתנים גדולי הסנפיר (Humpback whales, 16 מטר , 40 טונה), המכונים ''הגיבנים'', בשל צורתם. הם מגיעים לטונגה בכל שנה בתחילת החורף המקומי (יולי), ושוהים בה עד חודש אוקטובר כדי להזדווג ולהוליד את צאצאיהם, לאחר הריון שאורך 11 חודשים. כל נקבת לווייתן, אגב, ממליטה צאצא יחיד פעם בשלוש שנים.
בתקופה הזו מתרחש במים הרדודים המקיפים את איי טונגה, אחד מהמחזות המופלאים ביותר שמספק לנו עולם החי. הלווייתנים הזכרים נעמדים ללא תנועה כשראשם מופנה מטה, בעומק של 10 -30 מטרים, ומשמיעים סדרה מורכבת של קולות, נקישות וחריקות שעשויה להימשך יותר מ- 20 דקות.
מומחים מעריכים כי השירה מתבצעת למטרות חיזור או על מנת להרחיק זכרים אחרים. מחקרים עדכניים חושפים עובדה מדהימה: כל הזכרים מאותה אוכלוסייה מקומית ישירו בדיוק אותו השיר, צליל לצליל, נקישה לנקישה.
לווייתן מלהקה אחרת, למשל ממערב ארצות הברית, ישיר שיר שונה לחלוטין מזה שיזמר לווייתן מטונגה. והמנגינה רק הולכת ומשתכללת - מדי שנה תשיר כל אוכלוסיית לווייתנים מקומית שיר שונה מזה של השנה שעברה.
''את השירה המופלאה הזו צילמתי, אבל הזדווגות ולידה הן שתי תופעות שלא הונצחו מעולם והן החלום הכי גדול שלי'', מגלה ארבל, ''הן, ולראות את הילד האהוב שלי יותר''. הוא נעצר עכשיו. לוקח נשימה עמוקה וממשיך.
''קוראים לו דילן והוא יהיה עוד חודש בן שלוש. הוא גר עם אמא שלו בלונדון, ולצערי אני לא יכול להיות איתו מסיבות שקשה לי לדבר עליהן. אתה צריך לראות אותו עם מצלמה, איך שהוא מחזיק אותה כמו מקצוען ושולט בכפתורים''.
הקשר של ארבל עם הבי-בי-סי נוצר בעקבות מפגש עם נציג הרשת, באחד הפסטיבלים שבהם השתתף. הראשון הציג חומרים שצילם. השני התלהב וצירף אותו לצוות.
כדי להתאים עצמו לסטנדרטים הגבוהים, נאלץ ארבל להחליף את כל ציוד הצילום הישן שלו בציוד חדיש ויקר. בקיץ 2003 הוא נסע לצלם לווייתנים בטהיטי, אבל שוב לא השיג את מה שרצה.
''הצלחנו לאתר לווייתנים במים, אבל לא הצלחנו למצוא אמא עם גור. חזרנו הביתה מאוכזבים ובידיים ריקות. ככה זה. הטבע לא מספק לך את מה שאתה רוצה על פי דרישה. התכונה החשובה ביותר למי שרוצה לעסוק במקצוע הזה היא סבלנות. בלי זה אין לך סיכוי.
''הרי מה שרואים בסוף בסרט הם אחוזים בודדים מהחומר שצולם, וזמן הצילום הוא רק חלק קטן מהזמן שהצלם נמצא בשטח. אני מדבר איתך על ימים שלמים של גשם וים סוער, שאין מה לצלם בהם. אתה פשוט יושב ומתפלל שייגמר כבר.
''אבל בסוף מגיע יום שבו השמש שוב זורחת. הים חלק והראות מושלמת. אתה קופץ למים והלווייתנים משתפים פעולה. בשביל הרגעים האלה הכל שווה''.
רגע אחד כזה חווה ארבל בפעם הראשונה שצלל עם לווייתן. ''זו היתה נקבה צעירה יחסית, יפהפייה, שחורה. התנאים הכי טובים שהיו לי אי פעם. ראות של 60 מטר. הנקבה היתה מיוחמת, אחת מאלו שבאות להזדווג.
''אולי היא נמשכה למצלמה ואולי אלי באופן אישי, אבל נראה כאילו שהיא מפלרטטת איתי. ממש מחזרת אחרי. זה היה ריקוד שנמשך רבע שעה''.
ב- 2005 חזר ארבל לטונגה לתקופה של חודשיים, מלווה בצלם נוסף. החומרים שהביא משם הפכו לסיפור המוביל של הסרט 'עולם מופלא'': מסע הנדודים של נקבת הלווייתן והוולד שלה, שיצאו מטונגה דרומה, אל מקום שבו המים עשירים במזון. אנטארקטיקה.
במהלך המסע הזה - הארוך ביותר מבין כל מסעות היונקים - לא אוכלת האם דבר. רק לאחר חודשיים מפרכים שבהם תצלח בשחייה מרחק של אלפי קילומטרים, כשהיא מניקה את הלווייתן הקטן ומסייעת לו לצוף מעל המים הסוערים והקרים, רק אז היא תשבור את הצום. ובגדול.
היונקת הרעבה תאביס את עצמה בארבעת החודשים הקרובים בכמויות עצומות של דגיגים קטנים וסרטנים (זואופלנקטון) דמויי חסילון, שנקראים קריל. המזון הזה ייאגר בגופה בצורה של שומן.
ואז, כשהטמפרטורות יתחילו לרדת, היא תעזוב את אנטארקטיקה ותצא עם גורה שוב, למסע של חודשיים בחזרה לטונגה.
שנה לשנה, דור לדור, מיליוני שנים, בתזמון מושלם עם עונות השנה, חי לו הלווייתן גדול הסנפיר חיי נדודים נצחיים. כך, עד שהגענו אנחנו.
''כששוחחתי עם אחד ממפעילי הספינות בטונגה לא מזמן'', נזכר ארבל, ''שמעתי שהלווייתנים הגיעו ועזבו השנה חודש יותר מאוחר מהרגיל. זה קורה כנראה בגלל התחממות מי הים ושינויי האקלים''.
באמצע הראיון מצלצל הטלפון הנייד של ארבל. מישהו מעברו השני של הקו רוצה לקנות ממנו כמה קטעי צילום נדירים של לווייתנים, אבל לא ממש רוצה לפתוח את הארנק. הסכום שהוא מציע מגוחך.
''זה פשוט מעליב'', אומר ארבל בזעם אחרי שניתק, ''אני אפילו לא מדבר על סכומי העתק שהוצאתי על ציוד ונסיעות, או על ההקרבות האישיות שעשיתי. אני מדבר על הסיכונים הפיזיים שאני לוקח על עצמי.
''לא פעם ולא פעמיים ביליתי בתא לחץ אחרי שחרגתי מזמני הצלילה המותרים, רק כדי להביא עוד כמה דקות מאיזה שוט מיוחד במינו.
''יש אנשים שאומרים לעצמם: הוא עושה חיים, מטייל בעולם, מצלם לווייתנים, למה שנשלם לו כסף על זה? באמת שאני לא מתלונן על העבודה שלי, אבל זה לא תמיד קל ונעים כמו שזה נראה''.
וזה יכול להיות גם מפחיד. למשל, כששני לווייתנים זכרים נלחמים על נקבה. ''אתה רואה שתי חיות עצומות שוחות אחת לכיוון השנייה במהירות אדירה ונוגחות זו בזו. אתה שומע את הנשיפות שלהן. אתה מרגיש את ההדף של המים. זאת סיטואציה מבהילה, אבל מה לעשות. חייבים להישאר במים ולצלם''.
את דעתו הכללית על האנושות ועל מפעל ההרס שהיא מנהלת, ארבל לא טורח להסתיר. ''לאמונתי, אין לציוויליזציה שלנו מקום בעולם הזה'', הוא פוסק.
''יותר מזה. לדעתי אנחנו החיה היחידה שההיכחדות שלה דווקא תשפר את המצב על הפלנטה. באופן מסוים זה בדיוק מה שהבי-בי-סי מראה בסרטים שלו: עולם ללא בני אדם. עולם מושלם''.
אלא שגם ארבל יודע שבתהליך הפקת הסרטים האלה, אותם סרטים שמהם הוא מתפרנס, מתרחשים דברים שלא בדיוק זורמים עם כדור הארץ בטבעיות.
''בתוך התעשייה הזו שנראית טהורה, שאמורה להיות טהורה, יש הרבה תחרות. כדי להביא צילום טבע שאין עוד כמוהו, כדי למכור, צריך להתקרב אל החיה. כבר בכך יש סוג של הפרה. יש בעלי חיים שנהוג להאכיל כדי לצלם מקרוב.
''יש גם הפקות שלוקחות את זה עוד יותר רחוק, ומביימות סיטואציה עד כדי פגיעה אמיתית בבעלי חיים''.
כמה רחוק?
''אני מכיר סיפורים על צילומים שנעשים תוך כדי קשירה של בעלי חיים. למשל עכבר, שנקשר בחוט כדי שעיט יצוד אותו. אני אישית לא נתקלתי בדברים האלה. אני מצלם לווייתנים, ולווייתנים לשמחתי אי אפשר לקשור וגם לא להאכיל''.
ודברים שראית במו עיניך?
''בעיקר אני יכול לספר על חוסר אכפתיות לטבע שמתפתח עם הזמן. אני יכול לומר שבדרך כלל הגרועים ביותר הם דווקא הצלמים שנמצאים בתעשייה הכי הרבה זמן. הם פשוט מאבדים את הרגישות.
''בשבילם זו עבודה כמו כל עבודה. הם צריכים להביא חומר טוב למי ששלח אותם והמטרה מקדשת את האמצעים. גם אני חוטא מדי פעם, אבל אני מרגיש שבמהות אצלי זה אחרת. כי אני לא רואה את מה שאני עושה כעבודה, אלא כדרך חיים''.
היו פעמים שהרגשת שהפרעת לחיה באופן ישיר?
''כן. היו מקרים שניסיתי לצלם נקבת לווייתן מניקה, והרגשתי שהיא רוצה עכשיו להיות לבד, עם התינוק שלה.
''אני יודע ששלב ההנקה הוא שלב קריטי בהתפתחות התינוק, הרגשתי עם זה רע מאוד וזזתי משם מיד. זו דוגמה לקונפליקט התמידי שאני חי איתו. להביא את הצילומים הטובים ביותר שנראו אי פעם, תוך כדי שמירה על הטבע, וזה לא תמיד מסתדר הכי טוב ביחד''.
לאורך קו התפר הדק הזה, הרצוף בדילמות מוסריות, מחפש ארבל את האיזון הנכון. בדרך יש גם ייסורי מצפון. ''מצד אחד אני מרגיש תחושה של שליחות. אני רואה את עצמי כמי שנמצא שם, כדי להביא את היופי הזה לסלון של כל אדם. אני עושה את זה כדי לעורר מודעות לנושאים בוערים כמו התחממות גלובלית, ציד וזיהום מי הים. עד כאן הכל טוב ויפה.
''מצד שני, ביני ובין הלווייתן הזה, נמצאת מצלמה בעלות של כמה עשרות אלפי דולרים. פסגת הטכנולוגיה של הציוויליזציה שלנו. אני מעביר את הדבר הכי טהור בעולם דרך מה שמסמל בעיני את שיאן של תרבות הצריכה והשפע.
''מי יודע כמה יערות נכרתו כדי שיוכלו לייצר את המצלמה שיש לי ביד, או את בית הקולנוע שבו מוקרן הסרט שצילמתי. למרות הכל, בשורה התחתונה צריך לזכור שבזכות סרטי הטבע, המודעות למצב הקשה של כדור הארץ שלנו גדלה מאוד בשנים האחרונות. ככה שיש גם הרבה טוב במה שאנחנו עושים''.
החומרים המצולמים שכבר נאגרו בביתו של ארבל יכולים להפוך בקלות לסרט טבע היי דפנישן באורך מלא על הלווייתנים גדולי הסנפיר בטונגה. אולי הסרט המקיף ביותר שיצא אי פעם בנושא. ובכל זאת, הוא מתכנן לנסוע לשם שוב בקיץ הקרוב.
''הסרט הבא שלי צריך להיות יותר טוב מ ''העולם המופלא'', הוא יורה בלי חשש. ''אני רוצה לצלם הזדווגות, לידה, הנקה. אני לא מוכן להתפשר על שום דבר פחות ממושלם''.
ומהי השלמות הזו? ארבל יודע בדיוק. ''יש אצלי שני דברים בחיים שחשובים יותר מהכל'', הוא מבהיר ועוצמת קולו פוחתת, '
'שני דברים שאני מוכרח להגיע איתם למיצוי כדי להיות שלם. יש את הילד שלי בלונדון שהוא הדבר שאני הכי אוהב בעולם, ויש את הסרט האולטימטיבי על הלווייתנים שעדיין לא סיימתי''.
שקט משתרר. ופתאום שוב חוזר האור לפניו, הקול מתגבר: ''יכול להיות שהמעגל ייסגר שם. בממלכת טונגה, מתחת לפני הים. ביום שבו אפגיש את דילן שלי פנים אל פנים עם לווייתן''.
סייעה בהכנת הכתבה: דפנה פיינגולד, בעלת תואר שני בביולוגיה ימית, עם התמחות
נא להמתין לטעינת התגובות
