ונגיד שכדור הארץ לא מתחמם
האם הדיון על תרומתנו להתחממות הגלובלית לגיטימי? בהחלט כן. האם מנהיגות אחראית יכולה להתעלם מהקונצנזוס המדעי בנושא? ממש לא

באחת ההזדמנויות שאלתי את יו"ר רשות המים, פרופ' אורי שני, מדוע הוא לא מאמץ את גישתו של גופן ומפסיק להנהיג את משק המים הישראלי מתוך חרדה למפלס הכינרת. שני, שמתמחה בהשקיה אבל בכל הנוגע לכינרת נשען על דעת מומחים אחרים, השיב בכנות: "תאורטית, ייתכן שגופן צודק. עד שלא נרד מתחת לקו השחור לא נדע. מדובר בוויכוח מדעי טהור, וכמקבל החלטות אחראי, כשמולי ניצב מומחה אחד שטוען כך, ומולו יש קונצנזוס של כל אנשי המקצוע שטוענים שמתחת למפלס מסוים ייגרם לכינרת אסון אקולוגי, זה יהיה חוסר אחריות מוחלט מצדי לאמץ את עמדתו. הרי אם ניתן למפלס לצנוח וייגרם לאגם נזק - הוא כבר יהיה בלתי הפיך".
אני מספר את הסיפור הזה מפני שלטעמי אפשר להשליך ממנו על ויכוח אחר, הרה גורל הרבה יותר: הוויכוח על שאלת ההתחממות הגלובלית, ובעיקר על אחריותם של בני האדם להתחממות, שכצפוי ניעור לחיים חדשים עם פתיחת ועידת קופנהגן.
מקומו של הוויכוח הזה לא נפקד מתיבת האי-מייל שלי: מדי יום אני מקבל פניות מקוראים זועמים, שלא מבינים מדוע אני מקבל כמובנת מאליה את הטענה שאנחנו אחראים להתחממות הכדור. הם רואים בי, ובעיתונאים אחרים, חלק מגל של טיפשות ששוטף את העולם במקרה הטוב, וזרוע של מזימה עולמית אפלה במקרה המדאיג יותר.
לטעמי, השאלה אם האנושות אחראית להתחממות הכדור היא שאלה מדעית טהורה. המעשים והמסקנות שנגזרים ממנה כבר נתונים להכרעות פוליטיות, כלכליות, מוסריות וחברתיות, נושאים שבהם למדענים אין שום יתרון יחסי. אבל שאלת היסוד, שמקדימה את כל ההכרעות הללו, היא שאלה לחוקרי אקלים, אוקיינולוגים, חוקרי קרחונים וכו'. ואני לא מתיימר להיות חוקר אקלים.
בנסיבות הללו, נדמה לי שלא נותר אלא לסמוך על המדענים, מה עוד שמדובר באחד הנושאים הנחקרים ביותר בתולדות
אחרי עשרים שנה ואלפי מחקרים, פרסם ב-2007 ה-IPCC- פאנל האקלים הבינממשלתי של האו"ם, שסיכם מחקרים של 2,500 מדעני אקלים בכירים מכל העולם-את הדוח הרביעי שלו, וקבע מה שקבע. רוב המחקרים שראו אור מאז, אגב, טענו שהערכות ה- IPCC היו מתונות מדי, וכי משבר האקלים יהיה חריף ומהיר הרבה יותר. האם זו אמת מוחלטת? לא. האם מותר לחלוק על קביעת המדענים? כן. האם התקשורת צריכה לבטא את המחלוקת הזו? ודאי. האם מקבל החלטות אחראי, עיתונאי אחראי, אזרח אחראי, יכול להרשות לעצמו לפעול מתוך הנחה שהכל קשקוש אחד גדול? לטעמי, ממש לא.
מתנגדי ההתחממות, חלקם מנומקים לתפארת (ואני לא ציני), מפנים לשלל חומרים שלדעתם מוכיחים באותות ובמופתים שההתחממות היא המצאה פרועה או מזימה מרושעת. הפרשה האחרונה, שכבר זכתה לכינוי "אקלים גייט", בה נחשפו מיילים שנכתבו על ידי חוקרים בכירים באוניברסיטת איסט אנגליה שבנוריץ', נתנה להם כמובן רוח גבית. המיילים שנחשפו מעידים לכאורה על כך שמדעני אקלים מובילים ניסו להכשיל ולהצניע מחקרים שחלקו על עמדותיהם, וכמובן התבטאו כלפיהם בלשון מאוד לא אקדמית ("זבל").
האם זה מעיד על כך שגם באקדמיה מסתובבות רמות שערורייתיות של אגו, יצרים, תחרותיות וגסות רוח, ושבבואם להגן על עמדתם מדענים לא תמיד נוקטים שיטות מנומסות והגונות? בהחלט כן. האם זה אומר שפאנל האקלים של האו"ם צריך לנקוט מהלך של שקיפות, בדיקה עצמית והוקעת הגישה שנחשפה בתכתובות המייל? כמובן. האם זה מבטל את כל הידע שהצטבר עד היום באלפי מחקרים על ההתחממות והגורמים לה? ממש לא.
בסופו של יום, השאלה היא באיזה תרחיש אנחנו לוקחים סיכון גדול יותר. למרבה המזל, לרוב הצעדים הנדרשים במסגרת המאבק בהתחממות הגלובלית, יהיו תוצאות חיוביות שממילא היה לנו כדאי לחתור אליהן גם אם יתברר יום אחד שהכל נפיחה מדענית אחת גדולה. מכל בחינה - בריאותית, חברתית וסביבתית - עולם שנערך למאבק בהתחממות הוא מקום טוב יותר לחיות בו, לעומת עולם שלא נערך. גם אם לא תהיה התחממות.
aviv67@gmail.com








נא להמתין לטעינת התגובות
