החול יזכור: המאבק על חוף פלמחים בין הצדפים
בפלמחים פגשנו אותם לראשונה - התארגנות התנדבותית וספונטאנית, שקמה לעשות מעשה כדי למחות נגד גזילת החוף הטבעי מתחת לאף. עד שתתקבל החלטת היועמ"ש בעניין חשוב לזכור, כי אלמלא הערנות והנחישות של התושבים, כבר לא היה חוף להציל
(מתוך דוח מבקר המדינה בעניין חוף פלמחים).
זהו. החותמת ניתנה וכל המבקרים והמלעיזים למיניהם נגד הפעילים והתושבים שנלחמו ועודם נלחמים נגד הקמת כפר הנופש בחוף פלמחים, יכולים לחפון את פניהם במבוכה. מבקר המדינה פסק באפו נחרץ, ש"קיימים ליקויים חמורים, הן בעיסקה לשיווק הקרקע על ידי מנהל מקרקעי ישראל והן בשלבים הראשונים של הליכי התכנון, שייעדו את הקרקע להקמת כפר נופש".
למרבה המזל עושה רושם שחברי הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, עתידים להקפיא את ההליכים עד להחלטת היועץ המשפטי לממשלה. בכך למרבה ההפתעה, תתקבל המלצתו הברורה של המבקר, לבחון מחדש את התכנית ולשקול לשנות את ההחלטות שהתקבלו בנושא לאור ממצאיו החמורים של הדוח.
אך הרשו לי לחזור להתחלה - לפעם הראשונה שכפות רגלי העירוניות טבעו בחולות הזהובים של חוף פלמחים, אי שם בשנות העשרה, ולתחושת ההשתאות וההתרגשות ששטפה אותי, בלי טיפה של ציניות. מה לעשות, רצועת חוף פראית עם אינספור צדפים, מערות במצוקי כורכר ושרידי עתיקות בשפע, אינם בדיוק מחזה שכיח בחופיה הצפופים והמסודרים למשעי של העיר העברית הראשונה ומרבית החופים הסמוכים אליה. כל כך קרוב ועם זאת עולם אחר. זה השלב בו גם אני התמכרתי, כמו רבים אחרים.
חלפו כמה שנים וערב בהיר אחד, לפני קצת פחות כשנתיים, הבחנתי באחד הפורומים לענייני סביבה בהודעה מטרידה למדי, תחת הכותרת "גנבו את חוף פלמחים?". כותב ההודעה, אלמוג מזרחי, תושב קיבוץ פלמחים, סיפר
מיהרתי להיפגש איתו במקום והוא סיפר בעצב מהול בזעם, כיצד שוטט כהרגלו ולתומו בחוף בו גדל, ולפתע הבחין בגדר פח גבוהה בסמוך לקו המים, מקיפה שטח עצום ממדים. בירור קצר העלה כי מדובר בתוכנית בינוי נרחבת לשטח חוף לא מפותח, שנמכר זה מכבר ליזמים פרטיים תמורת סכום זעום של שמונה מיליון שקלים בלבד.
מזרחי, שזמן רב צפה בכאב כיצד הנופים הפתוחים והירוקים שהקיפו אותו בילדותו, הולכים ונעלמים תחת כבישי אספלט עצומים או שלל מבני מבטון, החליט שלא לשתוק. והוא לא היה לבד: תושבי האזור ורבים אחרים, שהחוף הפראי נצרב בליבם, התגייסו.
וכך, בפלמחים פגשנו אותם לראשונה - התארגנות התנדבותית וספונטאנית של תושבי האזור והארץ בכלל, ללא רקע במאבקים למען הסביבה, שהחליטו לעשות מעשה כדי למחות נגד גזילת חוף טבעי נוסף מתחת לאפם. בפברואר הקר הם תקעו יתד במקום, באופן הכי מילולי שאפשר, והחליטו לא לזוז עד שהתוכנית תבוטל.
בלילות חזינו בהם נאבקים בסערות ובגלים הקרים שגרפו את חפציהם אל תוך הים, ובימים – מקיימים פעילות הסברה ענפה, מגישים קובלנות, נאלצים להתפנות וחוזרים, חוזים באוהל המאבק נשרף, עוצרים בגופם את הטרקטורים בשעת הצורך וגם מפונים מהשטח.
היו כאלה שטענו כי אין בסיס למאבקם ואף כינו אותם בזלזול סטלנים ומתלהמים. אבל המאהל הספונטאני גם זכה לעידוד ותמיכה מצד אנשים רבים מכל רחבי הארץ, שהקפידו לחזור ולבקר בו כדי לחזק את המפגינים בצדקת דרכם. תוך זמן קצר נרתמו גם ארגוני הסביבה, הנושא זכה להד תקשורתי וגם חברי הכנסת, שקלטו את הפוטנציאל, התגייסו.
היזמים, מצידם, לא שקטו על שמריהם, ניסו לפנות את המפגינים, חידשו את העבודות ובשלב מסוים אף חסמו את הגישה לחוף. כך עם תחילת עונת הרחצה, כל מי שניסה להגיע לחוף, עם או בלי קשר למאבק, גילה שמצפה לו דרך ארוכה ועמוסת מכשולים, מכל הבחינות. רק לאחר התערבות מבקר המדינה נעצרו העבודות באופן סופי.
כעת, משהתפרסמו מסקנותיו הסופיות של המבקר, מתברר שהעקשנות השתלמה: בדוח מופנית אצבע מאשימה כלפי מינהל מקרקעי ישראל, שמכר את הקרקע במחצית משוויה ושהאיץ במכוון את שיווקה כדי שהעיסקה תושלם בטרם ייכנס לתוקפו חוק שמירת הסביבה החופית, שהיה בשלבי חקיקה סופיים באותה התקופה. החוק, שאושר ב-2004 ונועד להגן על חופי הים קובע, שאין לבנות ברצועה של 300 מטר מקו המים, למעט מקרים חריגים.
עוד מוזכר, כי ראש המועצה האזורית גן רווה, שלמה (מוני) אלימלך, הוא שיזם וקידם את פרסום המכרז ושיווק הקרקע, וכן שרק שתי הצעות הוגשו במכרז, כאשר שני בעלי המניות בחברות הזוכות מתגוררים בתחומי המועצה. אכן, אין ספק שחשוב לבחור בקפידה את השכנים.
בנוסף מופנית ביקורת מוסדות התכנון, שלא יזמו פעולות להגנה על החוף ולא בחנו מחדש את התוכניות הישנות לאור השינויים שחלו בחוק, דוגמת האיסור לבנות בקרבת קו המים (התוכנית, שאושרה בשנת 2000, התירה ליזמים לבנות עד 30 מטר מקו המים).
עד שתתקבל החלטת היועץ המשפטי לממשלה בעניין חשוב לזכור, כי אלמלא הערנות והנחישות של תושבי האזור - כבר לא היה חוף להציל. בינתיים התרחבו המאבקים הציבוריים למען השמירה על מעט החופים הפתוחים גם למקומות אחרים. כך קמו קבוצות במטרה להציל את חוף הבונים ואת חוף בצת מפני תוכניות הפיתוח המתוכננות, וכך הוקם ארגון "חופים לנצח, ששם לו למטרה לקדם את המודעות לשמירה על חופי ישראל.
אז נכון שמנגד ניצבים אינספור אינטרסים כלכליים המגובים בתמיכת הרשויות השונות. ונכון גם, שהמאבקים למען השמירה על השטחים הפתוחים בישראל עודם רחוקים מסיום. מצד שני כן הוכח, שלציבור נמאס ושבכוחו לשנות דברים. העיקר היא ההבנה, שמן הראוי לשמר את החופים שנותרו פה ואתרי הטבע פתוחים ולאפשר לכולנו גישה חופשית אליהם. או כפי שמדגיש המבקר: "אנו חיים במדינה שגבולותיה צרים וצפיפות האוכלוסין בה גדולה, ומכאן חשיבותן הרבה של הקרקעות בישראל כמשאב הלאום".
נא להמתין לטעינת התגובות
