טבע עובר לסוחר
יום העצמאות פה, ויצאה לחיק הטבע היא הצו הלאומי. אבל התשלום המופרז בכניסה לשמורות ולגנים הלאומיים הביא למצב שהטבע כבר מזמן לא שייך לכולנו. בילי פרנקל מציעה פתרונות
כאשר מדובר בגורם פרטי שמשתלט על מקום בעל פוטנציאל תיירותי על-מנת "לעשות קופה", כפי שקרה ברבים מחופי הכנרת, אין עוררין על חוסר הלגיטימיות שבדבר, בעיקר כאשר זה נעשה בניגוד לחוק. אבל גם כאשר מדובר ברשות ממשלתית, שעיקר הכנסותיה מגיעות מכספי המיסים של אזרחי ישראל, קשה להזדהות עם הטענות שקוראות לגביית כסף.
הגוף שאמון על שמורות הטבע בארץ הוא "רשות הטבע והגנים" המחזיקה בכמעט שליש משטחי מדינת ישראל, בהם שטחים המוכרזים כשמורות טבע וכגנים לאומיים. על-פי החלטת המחוקק מתוקצבת רשות הגנים על-ידי משרד האוצר, לצד היתר לשימוש באתרים כמקור הכנסה. מכיוון שניהול שמורות הטבע אינו עומד בראש מעייני משרד האוצר, נוצר הרושם כי אידיאולוגית ההפרטה עומדת לחול גם עליהן.
נכון להיום, מחזיקה הרשות ומתפעלת למעלה מ-500 שמורות טבע וגנים לאומיים, מתוכם 64 אתרים שקולטים קהל בתשלום. הקריטריונים על פיהם מחליטה הרשות אם לגבות כסף באתר הם מידת העניין שמגלה הציבור הרחב לצד עומס המטיילים במקום. הכסף אינו מועבר בהכרח לתחזוק בלעדי של האתר בו הוא נגבה, אלא מוקצה לכלל פעילויות הרשות, ביניהן שיקום, אחזקה ופיתוח שמורות הטבע והגנים, שיקום נחלים וצמחיה, טיפול בחיות הבר, הצבת פקחים שמתפקידם לפקח על הניקיון ועל התנהגות המטיילים שמותירים אחריהם נזקים ולכלוך רב, וכמובן - משכורות.
למען ההגינות יש לציין כי חלק גדול מהאתרים הם גירעוניים, אשר תפעולם השוטף עולה על הכנסותיהם. ואולם, מצבם של אתרים בהם לא נגבה תשלום ירוד במידה ניכרת על פני אתרים בתשלום, למרות שיש לרשות אחריות מלאה לתחזק ולנהל באופן שוטף את כל שטחיה - גם אלו בהם אין גביית תשלום מהמבקרים.
גם המטיילים שמגיעים לאתרים שבתשלום ומשלמים מחיר כנדרש עשויים לפגוש בהפתעות לא נעימות, כמו שעת הסגירה המוקדמת שנעה בין 16:00 ל-17:00, או התרת מתקני מנגל ואטרקציות תיירותיות אחרות הגורמות נזק בלתי הפיך לאופיו הטבעי של המקום.
פיתוחים אלו הם תוצר הכרחי של גביית הכסף, משום הצורך לענות על ציפיות המבקרים ולמשוך קהל גדול יותר. גם עצם ההימצאות של כמות מטיילים גדולה מהווה בפני עצמה סכנת פגיעה בטבע, במידה שמספרם עולה על כושר הנשיאה הטבעי של האתר. דוגמה לכך היא מיזם הקמת הגשר מעל מפלי הבניאס, שנגדע באיבו למרבה המזל. ההיגיון היה לאפשר תצפית טובה יותר על המפלים, אך המחיר היה עלול להיות פגיעה קשה בנוף הטבעי.
בעיה נוספת היא העלות הגבוהה הנגבית באתרים שבתשלום, אשר אינה מאפשרת כניסה למעוטי יכולת: משפחה עם
מדינת ישראל מתפקדת כנאמן של הקרקעות הציבוריות, אולם ניהול שמורות הטבע הפך לעסק כלכלי ששואף להגדלת הכנסות ומפרסם את עצמו במגמה למשוך קהל מבקרים גדול יותר. הפקעת שטחי ציבור והפיכתם לפרטיים או למקורות הכנסה מביאים לניצול יתר ולעיתים אף להרס המשאבים, תוך פגיעה בשוויון החברתי.
הפתרונות הם שונים: ראשית, יש לזכור כי העלות הלא-סמלית נועדה, כאמור, לכלכל את פעילויותיה השונות של הרשות, בתוכן ניקיון השמורות ושמירה עליהן. סוגיה זו ניתנת לפיתרון באמצעות הטלת קנסות גבוהים במיוחד על השלכת לכלוך בשטח: מימון שמירת הניקיון בנחלות הכלל צריך וחייב לחול על חשבון המלכלכים.
מקור כספי נוסף לניהול ואחזקת שמורות הטבע יכול להגיע דרך הוספת מיסוי שייוחד לשמירה על הטבע. אולי זה מן ההיגיון שהציבור ישלם עבור תחזוקת שמורות הטבע שהן רכושו שלו ומעניינו לדאוג להן, אבל לא שישלם עבור עצם השימוש בהן וכתנאי לכניסה אליהן. אגב, למדינה יש די והותר מקורות מימון להקצות לשמירת הטבע, ביניהם לא מעט אדמות ונכסים ציבוריים עליהם עסקים פרטיים קיבלו זיכיונות. אפשר, ואף ראוי, כי אותם מקורות המימון שניתנים בחפץ לב לפרויקטים ציבוריים כגון סלילת כביש חדש, ישמשו גם לתחזוק ושימור הסביבה.
היחס לשמורות הטבע כיום הוא כאל מוקד כלכלי-עצמאי שעליו לסבסד את עצמו. אם חזון כלכלי זה יתרסק, שמורות הטבע עשויות להתרסק יחד איתו. רווחתנו העתידית והדאגה לאיכות חיינו מחייבות לשמור על נחלות הכלל כעל נכסים טבעיים ותרבותיים, השייכים לכולם.
נא להמתין לטעינת התגובות
