אל תגעו בחופים שלנו
כל קטיעה נוספת של רצועת החוף של ישראל, תיפגע מהותית באופיים של מעט האזורים הפתוחים. במקום מצוקי הכורכר שאפיינו את קו החוף של ישראל – נחזה בסוף בטיילת מבוטנת מראש הנקרה ועד גבול עזה
חבל רק שכמו תמיד, היושבים במרומי צינור קבלת ההחלטות נפקדו. "כולם יודעים שהים והחוף הוא נכס ציבורי שחייב להישאר פתוח", קרא מעל הבמה משה פרלמוטר, רכז החופים בחברה להגנת הטבע. האומנם כולם יודעים?
אלו שהגיעו לחוף רוצים דבר אחד – גישה חופשית לחופים פתוחים ונקיים, או למה שנותר מהם. לכאורה, בקשה לא גדולה במיוחד. הטבע שייך לכולנו, לא? אז זהו, שבמדינה כה קטנה אך בעלת תאוות פיתוח כה גדולה - זו משימה קשה לביצוע.
רוב החופים בארץ כבר הופקעו לטובת מחנות צה"ליים, מפעלים, תחנות כוח, נמלים, תשתיות, מלונות ושכונות יוקרה. גם פילים לבנים לא חסרים לנו, דוגמת כיכר אתרים או המבנה בכניסה לגבעת אולגה, שעומדים בשיממונם. אך כאילו שלא למדו פה כלום, בכל פעם מתגלה מחדש כי בקרוב יוקם פה מפעל, שם מתוכנן מלון, לידו נסגר החוף לטובת אירוע פרטי ומאחוריו כבר פועלת מסעדה בלתי חוקית.
למרות חוק שמירת הסביבה החופית (2004), שאוסר על בנייה בתחום של 300 מטר מקו החוף - היד עוד נטויה. מכיוון שהחוק לא חל על תוכניות שאושרו קודם שנכנס לתוקפו, תמיד יימצא מי שיוציא מהאוב תוכנית פיתוח, שצברה אבק במגירה משך 20 שנה אם לא יותר. עכשיו רוצים ליישם
והתנאים השתנו: מתוך 197 הקילומטרים של רצועת החוף במדינת ישראל, רק כ-40 קילומטר נותרו ללא עורף בנוי. אם לא די בכך, למעלה ממחצית החופים לאורכו של הים התיכון אסורים לרחצה, אף שרבים מהם משמשים מתרחצים רבים בשגרה.
באשר לחופים המותרים לרחצה - חלק נכבד מהם מחייב עדיין תשלום על מנת להיכנס אליהם, למרות שהחוק מחייב גישה חופשית אל החוף. אז כשאי אפשר לגבות תשלום בכניסה – גובים כסף על חנייה, ובמקרה הצורך נגלה כי המועצה האזורית לא בוחלת בהקמת בודקה באמצע הכביש המוביל אל החוף וגביית דמי מעבר מכל מי שרק מנסה להתקרב למקום, כפי שקורה בכביש הגישה לחוף פלמחים.
אם כבר פלמחים: זוכרים את 70 הדונמים שנמכרו במחיר מגוחך של שמונה מיליון שקלים ליזמים פרטיים, למטרת הקמת כפר נופש? הרשויות גיבו את התוכנית תוך ששבו וחזרו על הטענה המעצבנת כי רק הסדרת המקום תאפשר לצמצם את הנזקים שנגרמים לו בהיעדר פיקוח.
קשה שלא לשים לב, כי גיבוי זה שב והופיע גם במקרים אחרים דוגמת חוף הבונים. במקרה זה טענה רשות הטבע והגנים כי תוכנית הפיתוח תסדיר את תנועת הקהל במקום ותאפשר לצמצם את הנזקים שגורמים עומסי המבקרים לשמורה המוכרזת הנושקת למקום.
אמת, החופים הבלתי מוכרזים סובלים ממפגעים למכביר, דרוסים תחת גלגלי רכבי השטח שמשתוללים ללא הפרעה ומלאים בפסולת שהותירו אחריהם הנופש הישראלי המצוי. הבעיה ידועה וברורה: היעדר פיקוח. אולם הפתרון, כך מתברר, הוא פיתוח.
כך, במקום לחייב את האחראים (הרשויות המקומיות בדרך כלל) לשמור על ניקיון החופים ולחייב את רכבי השטח לשמור מרחק, הופכים אותם לעוד חופי רחצה מוסדרים בתשלום עם קיוסקים, מסעדות, מדשאות ועצי דקל. וזה עוד במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב - מביאים כאמור את בעלי הממון.
היום ברור, שכל קטיעה נוספת של רצועת החוף של ישראל, תיפגע מהותית באופיים של מעט האזורים הפתוחים, ואף סביר להניח כי תשמש כפתח לתוכניות עתידיות נוספות. בקצב הזה, במקום מצוקי הכורכר שאפיינו את קו החוף של ישראל – נחזה בסוף בטיילת מבוטנת מראש הנקרה ועד גבול עזה. לי זה נשמע חלום בלהות, ולכם?
נא להמתין לטעינת התגובות
