פרשת דרכים: לקורקינט מגיע נתיב משלו
מותו של רוכב הקורקינט שהתנגש במראה של רכב חונה, הוא הוכחה כואבת לכך שהגיע הזמן להסדיר נתיב מיוחד לדו גלגליים. לא עוצר בירוק, חלק א'
- לא עוצר בירוק, חלק ב': הכוח בידייך
- לא עוצר בירוק, חלק ג': אין עם מי לדבר
יומיים לפני הטרגדיה הזו, הכאוס על מדרכות תל אביב עלה לדיון על שולחן השבת של משפחתי. גם ערים אחרות, בעיקר באזור החוף, דולקות בעקבות תל אביב. צעידה תמימה בעיר הפכה למסע רצוף סכנות. הקורקינטים הממונעים עוקפים מימין, הסגוויי משמאל, בתווך יש עוד כמה מוטציות תחבורתיות שספק אם כבר הספיקו להמציא להן שם.
וכמובן, רוכבי האופניים שמתרבים בטור הנדסי. אני אחד מהם. ערב רב של כלי רכב דו גלגליים, שכל התנגשות שלהם או איתם יכולה להיגמר באסון, שטסים על המדרכות והכבישים בלי הגד רה, בלי חוק, עם מינימום מקדמי בטיחות. הדבר המפתיע ביותר בקשר למותו של אייל קולביץ' הוא שתאונה כזו לא מתרחשת כל יום.
משרד התחבורה ספג בימים שאחרי התאונה ביקורת בגין העובדה שתחום הקורקינטים הממונעים הוא מערב פרוע של תקנות פרוצות ואכיפה רופסת. אבל הסדרת הרגולציה, חשובה ככל שתהיה, לא תפתור את הבעיה מן השורש-הבעיה שמתחילה בכבישים העמוסים מדי, וגולשת אל המדרכות.
את המציאות הבלתי אפשרית הזו אני חש על בשרי מדי יום, בעודי רוכב על אופניי ברחבי גוש דן: על הכביש אני מהווה מטרד, יעד לצפצופים קולניים ולנהגים עצבנים; על המדרכה אני הופך לאיום, שמתקשה להחמיץ את מבטיהם המבוהלים של הילדים וההורים. אני מזדהה איתם מעומק הלב-כשאני לא על האופניים, גם אני צועד עם ילדיי ורואה בכל רוכב אויב. הפחד לא נשאר בתאוריה: אחד מילדיי שבר את רגלו בהתנגשות כואבת (מאוד) עם רוכבת אופניים, שאפילו לא דהרה במהירות חריגה.
ההתרבות של אמצעי התחבורה האלטרנטיביים באה לענות על צורך, שנוצר
כמו בערים מתקדמות בעולם, לבני משפחת הדו גלגליים צריכים להיות נתיבי תחבורה משלהם - בין הכביש לבין המדרכה-על חשבון הכביש. ואיפה ייסעו המכוניות, אתם שואלים? ובכן, הן ייסעו פחות. אין מנוס מלדלל את אחד ממגזרי התחבורה בעיר, והמגזר הזה-מסיבות סביבתיות, בריאותיות, כלכליות ותרבותיות-חייב להיות זה של הרכבים הפרטיים. כל עוד לא ייעשו צעדים משמעותיים בכיוון הזה, הג'ונגל העירוני יהפוך למקום מסוכן יותר ויותר, ומותו של אייל קולביץ' יהיה רק הקדימון לעידן של תאונות מסוג חדש.
נא להמתין לטעינת התגובות
