מה שטוב לטלוויזיה
ערוץ 24 נגד היוצרים. ערוץ 10 נגד "לאהוב את אנה". "ילדי האנרכיה" נגד העולם. "המגן" נגד כל הסיכויים. כולם נגד אורלי וילנאי וגיא מרוז. ואיך הכל קשור
אבל "כוכב נולד 7" מתקרבת, והחשש לפיו יהפוך ערוץ 24 לפרומו מתמשך של תחרות הכישרונות הלאומית עדיין כבד. מטרידה במיוחד הייתה תגובתו הרשמית של הערוץ להפגנתם של איגודי היוצרים מול האולפן השקוף (וגם מעליו ובתוכו): "אינטרסנטים בודדים פוגעים באוכלוסייה רחבה של אמנים". מצחיק, כמעט חשבתי שהם מתכוונים למיליארדרים שאוחזים בתאגידי הבידור, מפרים את החוק, אינם עומד בתנאי זיכיון השידור ואחראים לאבטלתם של אלפים בתעשייה. אין כמו אירוניה.
הצד האפל של ערוץ 24, עם כל כוונותיו הטובות לקידום מוזיקה ישראלית, נחשף רק כשמבינים עד כמה הוא עושק את יוצרי המוזיקה המשודרים בו: הם מקבלים שכר מופחת על הופעתם באולפן השקוף ובנוסף לכך חותמים ויתור על תמלוגים משידור נוסף של הופעתם. במילים אחרות: ערוץ 24 ייצר עשרות קליפים בהופעה חיה, שימוחזרו ודאי לעייפה בשנים הבאות, והמוזיקאים לא יראו מכל זה שקל. וזו כבר סיבה לא רעה להפסיק להיות לטובתו.
ומה שלום היצירה המקורית, באמת? זוועה, תודה ששאלתם. "לאהוב את אנה" היא עוד קורבן של המתקפה נגד סדרות המקור. העונה השנייה שלה טובה מקודמתה, אבל אין מי שישים לב. את הבכורה שלה היא חגגה ביולי 2008 (מול "כוכב נולד") עם יותר מ-10 אחוזי צפייה. אבל פחות מ-4 אחוזים מצופי הטלוויזיה טרחו לזפזפ לכיוונה לפני שבועיים. גם זה נס לא קטן, בהתחשב במאמצים שערוץ 10 עשה כדי לא לקדם אותה.
משה איבגי בשיאו כאן. גם עפר שכטר מציג משחק דרמטי רב עוצמה. הקאסט מצוין, הצילום מרהיב, העריכה יצירתית. זאת לא סדרה של פיור פאן, יש משהו מחניק ועגמומי שמסתתר מאחורי העלילה שלה, והיא אומרת כמה דברים מעניינים על הקיבוץ ועל הישראליות ועל כמה שכולם אבודים. אולי לא יצירת מופת על-זמנית, אבל את "לאהוב את אנה" תוכלו לראות בשידור חוזר גם עוד עשר שנים. האם אפשר לומר אותו דבר על העונה הנוכחית של "הישרדות"? לא חשבתי.
"לאהוב את אנה" היא יצירה שפחות ישראלים היו צריכים להחמיץ. אפשר לומר דברים דומים על המון סדרות, גם מחוץ לגבולות ארצנו הפלאית. עונת הסיום המופתית של "המגן", למשל, משכה כ-3.5 מיליון מעריצים חרופים בלבד. זה לא משנה את העובדה שהיא אחת מסדרות המשטרה הגדולות של כל הזמנים, ראש בראש עם "הסמויה" ו"רצח מאדום לשחור". וזו הסיבה שהיא נותרה בחיים. כי בניגוד למה שאנשי טלוויזיה בארץ נוהגים לומר, רייטינג זה ממש לא כל הסיפור.
הטלוויזיה בארה"ב בנויה על עיקרון פשוט: יש גיים, יש לו ניים, וקוראים לו גיוון. לא טוב לשים את כל הביצים בסל של ז'אנר אחד. גם בשפל הכי גדול של היצירה המתוסרטת ממשיכים לפתח ולצלם פיילוטים, כי אולי ייצא פתאום משהו כמו "שובר שורות" או "אבודים" או אפילו הברקה כמו "יונייטד סטייטס אוף טארה". הנקודה היא שלדרמה יש חיי מדף ארוכים אחרי שהעונה מסתיימת, בשידורים חוזרים, ב-VOD, בדי.וי.די ובסינדיקציה. הזמן הזה שווה כסף.
5.83 מיליון צופים בממוצע לפרק צפו בעונה הראשונה של "ילדי האנרכיה" (שעלתה בשבת ב-HOT3), ובמונחים של רשת FX מדובר בהצלחת ענק. היא מחוספסת ואלימה, אינטליגנטית ורגישה, עמוסה במיתוסים אמריקאיים מנופצים. אי אפשר להוריד ממנה את העיניים. היא עד כדי כך טובה. וההשקעה של רשת FX באיכותיות השתלמה: 2008 הייתה השנה הגדולה בתולדותיה. גם רשתות כבלים אחרות שהשקיעו בתוכן מקורי (TNT, USA ו-AMC) שברו שיאי צפייה והכנסות. מעניין.
תעלו על ההארלי וניסע. סדרה כמו "ילדי האנרכיה" יכולה לקרות רק במרחבים המיתולוגיים הפתוחים של ארה"ב. קורט סאטר, יוצר הסדרה, גנב קווים עלילתיים מ"המלט" ומ"מקבת" והלביש אותם על מאבקי שליטה בין כנופיות אופנוענים בסגנון עדות "מלאכי הגיהינום". לאשתו, קייטי סיגל, הוא סידר תפקיד שיגרום לכם לשכוח שהיא אי פעם הייתה פגי באנדי. כבר מהפרק הראשון ברור שזו טלוויזיה ללא רחמים. וככה אנחנו אוהבים אותה.
טלוויזיה נועזת היא כורח המציאות. "המגן" - שעונתה השביעית והאחרונה משודרת עכשיו ב-HOT3 מיד אחרי "ילדי האנרכיה" - שברה את כל כללי הז'אנר וגם כמה פרצופים. פרקי הפינאלה הם סיומת מספקת ביותר, פיזית ורגשית, בועטת ומכווצת לב מתמיד. המאסטרפיס הזה הוא מאותן סדרות דרמה שהבינו בתחילת העשור שחייבים לשנות את החוקים. עכשיו אנחנו יודעים כמה טובה יכולה להיות סדרת טלוויזיה טובה. היה שלום, ויק מאקי, ותודה על האגרופים בבטן והפיצוצים לפנים.
מה אפשר ללמוד מזה כאן בישראל הרחוקה? הסדרות הטובות בעולם הן סדרות כבלים. ערוצי הברודקאסט כמעט מחוץ למשחק. זו מגמה עולמית. אחוזי הצפייה בכבלים ובלוויין עולים. הרייטינג של הפריים-טיים בערוצים המסחריים יורד. גם זו מגמה עולמית. המשבר שתקף את רשת וערוץ 10 מקביל לזה שפוגע באן.בי.סי וב-ITV הבריטית, והוא אינו רק תוצר של משבר כלכלי עולמי. זה מה שקורה כשעושים טלוויזיה קצרת טווח לפי נוסחאות וטרנדים. טלוויזיה בלי עתיד.
תהרגו את אורלי וילנאי וגיא מרוז, אבל הם לפחות מנסים. "לנצח את הסרטן" היא אכן יצירת דוקו-שוק סנסציונית והיסטרית, כפי שקבעו מרבית המבקרים. היא לוקחת בעיקר את וילנאי עוד צעד אחורה מתדמיתה האיכותית אל מחוזות הצהוב-זרחן. אבל היא סדרה תיעודית מקורית. בדרכה האגרסיבית היא מגבירה את המודעות לגילוי מוקדם של מחלת הסרטן, וזה כל מה שמרוז-את-וילנאי רצו. אתם לא מוכרחים לאהוב אותה, אבל יש להם סטייל. מה שקשה לומר על חלטורות הדוקו של ערוץ 10.
יצירה מקורית ואיכות לא תמיד הולכות יחד. זה מה שמבלבל במאבק היוצרים בישראל. הם לא נאבקים על שליטתם בהגדרת האיכותי אלא על עצם היצירה. בערוצי הברודקאסט החליטו שיותר כדאי להשקיע מיליונים ברכישת פורמטים מחו"ל והעתקתם. צמד המילים "יצירה מקורית" נשמע להם כקללת וודו. הם פשוט לא מסוגלים להמר. משותקים. מחפשים את הפורמט הזול הבא. אולי היוצרים באמת צריכים להסתער על ערימת המזומנים של ערוץ 1 ולתת לטלוויזיה המסחרית למות בשקט.
נא להמתין לטעינת התגובות
