חדר ניתוח: מכבי: 0 דוקו: 4
מה שכחו קברניטי מכבי תל אביב בכדורסל? * איך שכחנו את יום הזיכרון לרצח רבין? * מה תפקידם של סרטים תיעודיים במלחמה נגד האמנזיה האישית והציבורית? * ואיך הכל קשור, כרגיל, לטלוויזיה?
טלוויזיה זה חשוב. למעשה, אלמלא השידור השבועי של משחקי מכבי באירופה לאורך שנות השבעים, בערוץ 1 ובשחור־לבן, ספק אם היינו יודעים שאנחנו נשארים במפה, שמיקי מלך ישראל ושטקצ'נקו הוא גוליית הרשע. החוויה הקולקטיבית של הצפייה במשחקים היא שייצרה את התחושה שחמשת המופלאים על המגרש מייצגים את המדינה כולה. התחושה השתמרה גם כאשר הפכה קבוצת הכדורסל הצהובה לעסק כלכלי לכל דבר. הטלוויזיה שימרה אותה.
שידורי האימפריה הצהובה הכניסו לה ממון רב בשני העשורים האחרונים, עם התמסחרותו של הספורט הקבוצתי והתמסחרותה של הטלוויזיה במקביל. הכסף הגדול מזכויות השידור נתן למכבי תל אביב יתרון עצום על מתחרותיה בארץ והנציח את הדומיננטיות שהייתה לה ממילא. ועם השנים קרה משהו לסדר העדיפויות של הקבוצה: הניצחון, כמו תמיד, נותר הדבר החשוב ביותר. אבל בעיקר בגלל המשמעות הכספית שלו. לא בגלל הכדורסל.
ועכשיו זה נגמר. התמסחרותו של הספורט הקבוצתי הובילה לפערי רמות, שהובילו מצדם לירידה בעניין הציבורי, שהוביל לדעיכת הרייטינג. בתחילת עונת המשחקים הנוכחית לא נמצא הערוץ הפתוח שישקיע את מיטב כספו בזכויות השידור של הרפתקאות הצהובים באירופה. הפתרון הפיננסי הגיע מכיסו של ערוץ הספורט, שבחר לשדר את המשחקים בערוץ 5+, החסום בפני כל אותם עשרות אלפים שסירבו לשלם את תוספת המחיר שכרוכה בפתיחתו. כאן מסתיימת האגדה על מכבי תל אביב.
הייתה זו טעות חייו של שמעון מזרחי. בעבור בצע כסף הודרו מהחוויה הקולקטיבית עשרות אלפי אוהדים, ואת הזעם ואיומי ההחרמות שלהם אפשר לקרוא בכל טוקבק שני המתייחס למשחקיה באירופה. אין שידור בערוץ פתוח, אין שחקנים ישראלים מובילים, אין סיבה לאהוד את מכבי. אחדות מהתגובות, שנכתבו בכאב ניכר, אף הסתיימו בהכרזה על מעבר מיידי לשורותיהם החמות של אוהדי הפועל ירושלים, רחמנא ליצלן. קשה לומר שהשמחה לאיד אינה נעימה.
האבל של המדינה הוא גם לא מה שהיה פעם. יום הזיכרון לציון רצח יצחק רבין היה קונצנזוס מוחלט בתחילת דרכו, אך גם הרייטינג שלו - ממש כמו של מכבי - נמצא בירידה מתמדת. וגם כאן אי אפשר בלי הטלוויזיה. פסטיבל הזיכרון לבש אופי כמעט רנדומלי ונמתח על פני שבוע שלם. מדובר במחדל שיבוץ ופרוגרמינג קלאסי: איך יהיה רייטינג אם איש אינו יודע מתי מתחילים ונגמרים שידורי הזיכרון? איך נדע מתי להיות עצובים?
עוד לא התחלנו לנבור בפצע שהותיר אחריו רצח רבין. עוד לא גירדנו את האפידרמיס המגליד לאטו. אבל הטלוויזיה אינה יודעת מתי לציין אותו, ומעדיפה להתמקד ב"הישרדות" וב"משפחה חורגת". העם, בתגובה, שורד בקושי. וכל ישראל חורגים זה לזה. ועדיין, בתוך הכאוס של הזיכרון מסתתרים מדי פעם פנינים רבי הוד. ביום הזיכרון הנוכחי היה זה "צולם על ידי יצחק", סרטה התיעודי המרשים והמפעים של לימור פנחסוב.
וזהו סוף הזיכרון? לא בהכרח. צפייה ב"צולם על ידי יצחק", סרט החושף את סרטוני החובבים שראש הממשלה המנוח צילם בפילם ובווידיאו, סייעה להיזכר בכך שהרצח היה כה נורא לא רק בגלל משמעויותיו החברתיות והפוליטיות. הוא היה מזעזע כי יצחק רבין היה אדם מלא בסקרנות ביישנית ותאוות חיים. הוא היה מחריד בגלל הדרך שבה צרב את הזיכרון האישי ודרס אותו לטובת הזיכרון הלאומי. 20 שנה חלפו בטרם היו האמריקאים מוכנים להתמודד עם טראומת רצח קנדי. אנחנו אפילו לא בדרך.
דבר מוזר, הזיכרון. סובייקטיבי. סלקטיבי. מחורר כרשת דייגים. היצירה התיעודית היא הדרך הנבונה ביותר להתמודד עם השכחה, ולפחות שתי יצירות מקור ישראליות מהעת האחרונה עושות זאת באופן מרשים. הראשונה היא "אני הייתי שם בצבע" של הבמאי אבישי כפיר,
"בדרך הביתה", סרטו האוטוביוגרפי של תומר הימן - מהמצוינים שבבמאי הדוקו הישראלי הצעירים - הוא כבר סיפור אחר: מגובה בתמיכת yes דוקו, עטור פרסים בפסטיבלים, עם פרומואים שרצים כבר עתה לקראת שידורו בעוד שבועיים. גם כאן משמשים סרטי פילם ישנים כנקודות שביניהן אפשר לחבר כדי לייצר תמונת עבר ברורה. גם כאן נשזרים האישי בלאומי והפרטי בכללי. אקט החשיפה העצמית של הימן הופך שולי. בסופו של דבר כולנו רוצים לזכור.
מה נזכור בעתיד? עושה רושם שהמון דברים. הקלות הבלתי נסבלת של התיעוד בווידיאו והאפסון הדיגיטלי ביוטיוב מובילים בבירור אל עתיד אופציונלי שבו כל פעולה אנושית תתועד, אולי אפילו מכמה זוויות. בינתיים זו בעיקר הפצצה בידורית. "הלינק", סדרת המקור החדשה של ערוץ 8, עושה סדר קליל וחכם באוקיינוס הסרטונים הוויראליים שמציפים את הרשת ומוכיחה שדוקו לא חייב להיות פצצת עומק כבדה ומהורהרת. חשבתם שכבר שכחתם את מאהיר קגארי ואת ליטל מייזל? תחשבו שוב.
הממתק הקטן והחמוד הזה של היוצר לוי זיני, בהגשתו העולצת של גורי אלפי, עושה בחוכמה את מה שתוכניות האקטואליה עושות בטיפשות: הוא אורז מחדש סרטונים שגולשים רציניים כבר ראו מזמן ונותן להם קונטקסט חדש בראי הזמן והתקופה. למעשה כמויות התוכן המתועד ביוטיוב מאפשרות לייצר סרט דוקומנטרי בלי לצלם פריים אחד נוסף. בסוף נזכור הכל. אבל את מכבי נשכח.
נא להמתין לטעינת התגובות
