משדרים שחיתות
הפיאסקו המתמשך של ערוץ 10. הסאגה העגומה של “מעורב ירושלמי”. התאדותו של משרד התקשורת. העצבים המרוטים של אברי גלעד. הקומבינות המסריחות של הכנסת. הצחוקים המאולצים של מיה דגן. מכל פינה של המסך ניבטים תחלואי הטלוויזיה המסחרית בישראל. העסק רקוב, מושחת ומסריח מלמעלה
תצלומי קו הרקיע של עיר הבירה, ששזורים כמעברונים בין הסצנות בפרק הבכורה של עונתה השלישית, מעידים יותר מכל על מסע התלאות שעברה הסדרה בדרכה אליה. בעין ירושלמית בלתי מזוינת הם נראים כאילו נצרבו על סרט ההקלטה לפני שנים, אם לא בעשור הקודם (ובכל מקרה בטרם נצבע מגדל העיר בצבעי לבן שמנת). “מעורב ירושלמי” נפגעה מתחלואי הזכיינים יותר מכל סדרה אחרת, תוך שהיא מתברברת ממכרז למכרז ונדפקת בקביעות על ידי השיטה.
והשיטה? שקשוקה. “מעורב ירושלמי” הייתה אחד האסים המנצחים של טלעד במכרז ערוץ 2. היא הייתה גם קלף מעולה בשרוול של ערוץ 10 לקראת משחק הפוקר השנתי שלו עם הרגולטור. זה לא עזר לה. להפך. השיטה כמעט הרגה אותה: ארבע שנים חלפו מאז סיום צילומי העונה השנייה ועד שהשלישית עלתה לאוויר. שלוש עונות בעשור (ולשם השוואה: “אמאל’ה” ו”פרשת השבוע” עשו שלוש עונות במחצית מהזמן הזה). ככה זה כשאתה עלה תאנה.
צופים שלא נפטרו בזמן שהמתינו לעונה החדשה ישמחו ודאי לדעת שלא הרבה השתנה ב”מעורב ירושלמי”. היא עדיין טובה מאוד לסוגה, מסקרנת מעצם עיסוקה במשפחה דתית-מזרחית מירושלים, מטפלת ברגישות בקווי השבר החברתי. למרות הלוק-אנד-פיל הירושלמי החיוור והמיושן שלה, ואולי בגללו, יש בה משהו נוגע ללב ומעורר הזדהות מיידית. הבמאי ינקול גולדווסר עוטף את הדמויות שלו בהרבה אהבה. זה נעים.
תענוג לראות את רותם אבוהב משחקת במקום לצווח בניסיונות הצחקה נואשים, תענוג לחזות בתצוגות המשחק העוצמתיות של שמיל בן-ארי, עמוס לביא ושרה פון שוורצה, תענוג גם לצפות בנבו קמחי, ירון מוטולה ומירי מסיקה מקבלים את הצ’אנס שלהם לזרוח על המסך הקטן. הדרמה המשפחתית לא שונה מאוד ממה שקורה בכל אופרת סבון ממוצעת, אבל הטוויסט המגזרי מפיח בקלישאות חיים חדשים. זאת הייתה יכולה להיות סדרת העשור. תחת זאת היא מסמלת אותו ואת טלטלותיו.
איך יודעים שהכל אבוד? כשאת המהלכים הגדולים של ענף הטלוויזיה מובילים פקידי משרד האוצר ולא שכירים מקצוענים מטעם משרד התקשורת. פשיטת הרגל המוחלטת של המחוקק בכל הנוגע לניהול ענייני הטלוויזיה המסחרית והפיקוח עליה היא שאחראית לברדק המוטרף שאחז בתעשייה, לאימפוטנציה של הרשות השנייה, לחובות הכבדים של yes ושל HOT, לצחוק שעשו בעלי ההון מההליך המכרזי, לפיאסקו המתמשך של ערוץ 10 ואולי גם למזג האוויר המחורבן.
יש שר תקשורת בישראל. קוראים לו משה כחלון. כרגע מתמצה תפקידו בכך שהוא מרבה להתראיין בתקשורת שעליה הוא ממונה. על ההכרעה בסוגיות הליבה של תעשיית הטלוויזיה הוא ויתר לטובת יובל שטייניץ ונעריו. למעשה הוא ומשרדו מתנהלים כסטטיסטים בהצגה הגדולה של עלק־מינהל־תקין, ובעוד הענף כולו בוער ומצפה ליוזמת חקיקה מקצועית שתכבה את השרפה, הם מסתפקים בתיקוני חוק מחולטרים ובהצעות מגוחכות לרפורמה. ועל זה אתם משלמים להם משכורת.
בחזרה לספסל הלימודים
איך יודעים שהעסק בצרות? כשאתה מוצא את עצמך מחזיק אצבעות לפלופ ידוע מראש, מתוך תקווה שאולי בכל זאת יישבר הנאחס הרובץ מעל זכיינים שאינם קשת. “הספסל האחורי”: עוד שיבוט חיוור של “משחק מכור” (שכשלעצמה
והרי די לרפרף על רשימת הפאנליסטים של “הספסל האחורי” כדי להבין שגיחי גדול לא יהיה פה. ויש לנו בעיה, יוסטון: רון קופמן, נדב אבוקסיס, הדר לוי, מושיק גלאמין, גיל קופטש ויוסף סוויד. מה דה פאק? זה נראה כאילו עברו בעיניים עצומות על “עיקר החדשות” ובחרו אותם רנדומלית בנגיעת אצבע. לפחות מחצית מהמשתתפים אינם קומיקאים טבעיים, והאקסיומה שכל אחד יכול להיות משעשע אם יש לו כותבים טובים מתפוצצת כאן בפרצופם של הוגיה.
זאת רק תוכנית ראשונה, ואסור לשפוט אותה לחומרה, ובסך הכל בדיחות הנונסנס של קופטש תמיד עובדות, וגם הדר לוי ונדב אבוקסיס עשויים להתחמם עם הזמן. אך היקלעותם של עיתונאי פופולרי, שחקן מוערך ומה-שמושיק-גלאמין-לא-יהיה לתוכנית כזאת היא עוד הוכחה לפאניקה שאחזה ברשת בשנתיים האחרונות. מתוך היסטריה קשה מאוד לקבל החלטות נכונות. קל הרבה יותר, מתברר, לגמור עם בדיחות על הרוקט פוקט שהסתירה מיה דגן בישבנו של מושיק גלאמין. יופי באמת.
איך יודעים שהסאגה של ערוץ 10 רחוקה מסיום? זה קל: כמעט כל הצדדים שמעורבים בשערורייה הזאת מעוניינים בסיום אחד בלבד - זה שיעשה ליוסי מימן הפי אנד. המיליארדר שהשקיע את מיטב כספו בערוץ הוא זה שפקידי האוצר ולבלרי התקשורת פועלים למענו ללא לאות. גם אנשי הרשות השנייה מעדיפים שלא להיות חתומים על עוד מכרז כושל. ויחד עם קברניטי ערוץ 10 הם פועלים נגד החוק, נגד האינטרס הציבורי ונגד ההיגיון הבריא. יש לזה רק שם אחד: שחיתות.
שמוליק שם-טוב, שהיה מנכ”ל הרשות השנייה ובכיר באולפני JCS, התראיין השבוע למעריב והסביר לכתב התקשורת לי-אור אברבך שהטלוויזיה המסחרית בישראל “בנויה על שקרים”. הוא הסביר שהזכיינים התרגלו “להגיד אנחנו עושים כך וכך במכרז ולא לעשות את זה בכלל. אחר כך לבוא ולדבר בשפה ערכית ובפועל לרמות את כולם. זו תרבות של זיוף, כי המערכת מכריחה אותך לזייף. זה בעיניי יותר משחית מתוכנית קלוקלת”. כואב? ככה זה עם האמת.
והאמת היא שחברי כנסת כמו נחמן שי וכרמל שאמה, שרים כמו כחלון ושטייניץ ופקידי ממשל כמו נורית דאבוש עושים הכל כדי להתעלם מכך שערוץ 10 לא עמד מעולם במחויבויותיו המכרזיות. גרוע מכך, הם נוקטים את כל פעלולי הדחייה האפשריים כדי למנוע מכרז מחודש והם שותפים מלאים להפרת החוק בידי הערוץ. כדי להלבין את הסירחון הם מובילים כעת יוזמת חוק-עוקף-חוק-בקומבינה, שתתקבל בוודאי בהליך מזורז השמור לבעלי ההון בלבד. כן, ילדים וילדות, העסק מסריח. מהראש.
בוא לסבול איתנו
איך יודעים שעשית טעות? בתור התחלה, מודים בה. בביקורת המשספת שהתפרסמה כאן עם עליית תוכנית האירוח של אברי גלעד ניבאתי שלמרות סלידתי העזה ממנה ומהתנהלותו של מגישה - היא תהפוך ללהיט ודאי. כ-13 אחוזי צפייה בתוכנית הרביעית העמידו אותי על טעותי. אז אני מודה בשמחה: טעיתי. אבל לא כמו שרשת ואברי גלעד טעו.
ב”אחד נגד 100” הוא היה סימפטי. בתוכנית הבוקר הוא שנון וחמוד יחסית, בעיקר כשהוא מצליח שלא להתלהם בנחרצות. בתוכנית הרדיו שלו הוא סוחף מאזינים פטריוטים ולאומנים מכל המגזרים. הנחת היסוד הייתה שההון הציבורי המצטבר הזה מכשיר אותו להגשת תוכנית אירוח. וזהו עוד אחד מהסימפטומים החמורים של מחלות הטלוויזיה המסחרית בישראל: ההנחה שכל מגה-טאלנט יכול לעשות כל דבר על המסך באותה מידה של הצלחה. בעברית קוראים לזה חובבנות.
וביום חמישי שעבר זה כבר היה ברור: אברי גלעד סובל. הוא נראה כעוס וזעוף להתפקע, כמעט אכל לקרן מור את הראש מרוב עצבים, והמבט על פניה הבהיר שגם מבחינתה מדובר באחד הראיונות המוזרים והבלתי נעימים בהיסטוריה של השידור. ככה זה. לפעמים אי אפשר לרמות את כולם אפילו חלק מהזמן.
איך יודעים שנמאס לי לרדת על ערוץ 10? ובכן, עד כה בקושי כתבתי מילה על “הישרדות: הפיליפינים”. ואם ממש רוצים, אפשר לשסף את מחדלי העריכה עתירי הספוילרים הפנימיים, אפשר ללגלג על טמטומם האסטרטגי של מרבית השורדים, אפשר להצביע על הרייטינג ולצחוק. אבל זה לא מצחיק ואני לא רוצה. דווקא יש לי כמה מילים טובות לומר.
כן, קראתם נכון. אני מתכוון להדהים את עמיתיי ולקבוע כאן ועכשיו שזו העונה הטובה ביותר של “הישרדות” בערוץ 10, לפחות מבחינת העניין המשחקי שהיא מספקת: אין פייבוריטים ברורים, אין בריתות מוצקות, ויש צמד באד גאיז קלאסי (שי וזיו) שנראה כאילו נמלט מסרט מצויר באחת מהברקות הליהוק הגדולות של הריאליטי הישראלי. זה כמובן לא מספיק כדי להציל ערוץ.
בתקשורת מרבים לתקוף את ערוץ 10 על השימוש ב”הישרדות” כעוגן שידור יחיד, אבל זאת הבעיה הכי קטנה שלו. היא מתגמדת מול מצוקתו האמיתית, שנמשכת מאז הקמתו: אזרחים לא ייצאו לרחובות אם ייסגר. הציבור לא פיתח אליו קשר רגשי. הצופים לא פיתחו הרגלי בהייה בו. למעטים מנמעניו מאוד אכפת מגורלו.
תאריכו את זיכיונו בשנתיים, תנו לו רישיון קבע וצוו על כל חבר כנסת לעשות ליוסי מימן וליוסי ורשבסקי מסאז’ ברגליים – וערוץ 10 עדיין יחרחר קולות מצוקה ויפסיד ערמות של כסף. לא בטוח שזאת מחלה סופנית, אך בשלב זה כבר ברור: לאף אחד מהגופים האחראים לטלוויזיה המסחרית בישראל אין מושג איך לרפא אותה.
נא להמתין לטעינת התגובות
