אחרי 40 שנה, הלכתי לרופא השיניים
על תשלום של 5000 דולר, מרשם למשככי כאבים מהסוג שגורם לחייך, וידידות אמיצה עם ד"ר חואן אפונטה
ללא טיפול מונע, עם אב שחשב שאין כמו צמר גפן טבול בוויסקי להשקיט כאב שיניים, ועם דוד (לשעבר) רופא שיניים, שלמיטב זיכרוני קדח חופשי ללא זריקת הרדמה ולא הבין מדוע ירקתי את אצבעותיו קטועות ומדממות על הרצפה, נתנו לי שיניי כ-50 שנות חסד. למרות שמתים אצלנו כמו זבובים, יש לנו שיניים טובות.
אשתי, שבאה מתרבות מתקדמת יותר מישראל של שנות החמישים והשישים, הנחילה לילדינו רפואה מונעת: שיננית, אטימת חריצים, יישור שיניים וצחצוח כפייתי. אינך יכול להביט בילדיי מחייכים ללא משקפי שמש. עיני לא צרה בד"ר רקוץ' מכיכר המדינה. הוא אחראי לעובדה שלילדיי אין טראומה מרופאי שיניים. זה לא היה זול, אבל שווה כל שקל.
יחסית למי שנאמר עליו שהוא היפוכונדר, אמירה שאני הודף בבוז, בחיי הכפר שלי במיין נאלצתי לנסח סגנון חיים חדש. לכל כאב אני נותן שבוע. או שהוא עובר, או שאני מתרגל אליו. שעתיים נהיגה בסופת שלג לד"ר נח נסין, הרופא המשפחתי, אינן אופציה.
כאב שיניים זה דבר אחר. זה החל כאשר אכלתי את אחד הכריכים המצוינים שמכינים בקואופ, טונה או סלט ביצים, כאשר נתקלתי באבן קטנה. היא נראתה כמו קליע עופרת מעוך, אבל דקה לאחר מכן נתקעה לשוני בפתח הר געש בשן טוחנת. במבט שני התברר לי שהקליע הוא סתימת עופרת מהסוג שדודי (לשעבר) נהג לתקוע בשיניי, ולפעמים גם בשיניו של דוד לוי. כך הגעתי למרפאה של ד"ר חואן רפאל אפונטה.
הפקידות הן ישישות מקומיות חמודות עם לחיים צרובות קור. המרפאה היא בית מתוק הפונה למים. הציוד מודרני. ולמרות בעיות השמיעה הקשות שלי, נדמה היה לי שזיהיתי את סגוביה פורט ברקע. אין כאן ציוד הדמיה פנורמי, כמקובל בארצות מפותחות, אז צילמו את שיניי אחת-אחת. מאז הן זוהרות בחושך.
למרות שנות הזנחה רבות, היה הנזק מועט יחסית: טיפול שורש, עקירה, שתי סתימות וכתר. אני אוהב את הכיסא. כאשר עיניי אינן עצומות מאימה, אפשר לראות את המים ואת מאכיל הציפורים התלוי מחוץ לחלון, ולא את הלונדון מיניסטור, כמו אצל דודי (לשעבר.( העניין הוא שחואן רפאל אפונטה הוא יותר שוטר מקוף של רפואת שיניים מאשר רופא עם אצבעות בפה.
את העקירה הוא שלח אותי לעשות בברואר, העיירה הצמודה לבנגור
עם גז הצחוק לחימום, בשעה שחיברו את האינפוזיה, סיפרה אשתי שאינני זז בלעדיה בענייני בריאות ובכלל שסיפרתי בדיחות מצחיקות להפליא במבטא טקסני אסלי. התעוררתי קל יותר ב-500 דולר. ביטוח רפואי, כידוע, אין לנו. אנחנו שניים מ-49 מיליון האמריקנים ללא ביטוח רפואי. לטובת החוכמולוגים שאומרים שהייתי יכול לבוא לתל אביב ולעשות את כל הטיפול בחינם, הביטוח שלנו בקופת חולים אינו תקף, על פי חוק. הוא תופס שנה אחרי שובנו לארץ. חוץ מזה, לא בא לי לטוס לתל אביב.
לטיפול השורש העדיף חואן רפאל אפונטה לשלוח אותי לבנגור, שם עושים אותו תחת מיקרוסקופ. זה היה סביר ביותר מבחינת אי הנוחות, אבל חשבתי שאלף דולר לטיפול שורש זה עניין מוגזם. בעיקר במיין, אחת המדינות העניות באמריקה.
הבונוס מבחינתי - כל אחד מרופאי השיניים רשם לי משכך כאבים נרקוטי בשם וייקודין, כדור שאסור עליי ליטול באיסור חמור מאז שנגמלתי מנרקוטיקה שכמעט הרסה את חיי. בין הטיפולים הסתובבתי בבית עם חיוך רחב ומטופש של מסטולים וישנתי כמו תינוק. זה היה בשבועות שבהם התנכלו בישראל לאסי דיין. חשבתי, כמה מוזר שמי שראוי לכתוב על מצבו מנוע מלעשות כן משום שהחלטתי לא לכתוב מאמריקה על נושאים ישראליים מובהקים.
השבוע חזרתי לחואן רפאל אפונטה, שגם הוא מתנדב לרשום לי וייקודין, והוא הרכיב לי כתר זמני, עשה שתי סתימות ובדק ידנית שן-שן, את מה שאולי החמיץ הרנטגן. והרי זה פלא רפואי: כל שן, מלמיליאן. כמה זמן לא היית אצל רופא שיניים? שאל חר"א. 40 שנה בערך, עניתי.
ודאי השגחתם שבסרטים בריטיים, איריים, סקנדינביים ואפילו אמריקניים, סובלים המקומיים מבעיות שיניים חמורות שמקורן בסגנון חיים ובחסרון כיס. אנשים שמרבים לשתות אלכוהול, לאכול בשר אדום ושההיגיינה הדנטלית שלהם לא משהו, הורסים את שיניהם. כאשר הם מגיעים לרופא שיניים, עקירה ושיניים תותבות הן המענה הרפואי המקובל.
אין טעם לעשות 30 סתימות. מיין סובלת מאותה תופעה, מה שמסביר את אחוז ההתאבדויות הגבוה של רופאי שיניים בקווי הרוחב הצפוניים. צריך להיות עשוי מחומרים עמידים במיוחד כדי לבלות ימים ארוכים עם הידיים בפיות פעורים המזכירים את המפלצת מ"הנוסע השמיני."
אני מנחש שהאפיזודה הדנטלית הזאת תיגמר ב-5,000 דולר, כולל שן חדשה וכתר. כל הזמן הזה הצליחה אם המשפחה לחרוק שיניים ולא להידרדר לשוליים הלא מומלצים לזוגיות בנוסח אמרתי לך. אני מוקיר את השתיקה הסטואית הזאת, אף שלא בטוח שזה הסוף.
יהיה סיבוב נוסף כאשר היא תשלם את חשבון כרטיסי האשראי. אבל זה שווה לי. לחואן רפאל אפונטה יש ידיים כה טובות ומקצועיות, שאפילו את זריקת ההרדמה אינני מרגיש. הוא תוקע אותה בטכניקה של צביטת הלחי וניעורה הקצבי. או שזה הפטנט שלו, או שהוא מחבב אותי. כך או כך, בין ההרדמה לוייקודין, אני נהנה יותר מדיסניוורלד. בעיקר מזה שהמרפאה נמצאת חמש דקות נהיגה מהבית.
לא ניתן להגיב לכתבה זו.
נא להמתין לטעינת התגובות
