שנות חיי היפות ביותר
את כל רגעי ההיסטוריה הגדולים החמצתי, עד שבאה אמריקה וסידרה לי ג'וקר בדמות אובמה
יש שנים שקופצות עליך מהנייר, מתעודת הזהות, מהדרכון. 1939 למשל. 1945. 1948. 1960. השנה שלי שוכבת על הנייר. לא תואר ולא הדר לה. אף אחד לא ירים את מבטו ויאמר ש-1954 מזכירה לו משהו. שש שנים אחרי מלחמת העצמאות. שנתיים לפני מבצע קדש. 13 לפני מלחמת ששת הימים.
הנתון המשמעותי ביותר: ילידי 1954 הם בני 54 השנה. שמחת זקנתי. כאשר ישבנו בחדר הקבלה של הרופא וחיכינו לתורנו, רציתי לחלוק עם אשתי את התחושה המסובכת שלי בעניין 1954. זה כמו ללכת לאגודת צער בעלי חיים ולאמץ את החיה הכי מכוערת בכלוב. אתה עושה את הדבר הנכון, הרי אף אחד אחר לא ייקח אותה, אבל נשאר איתה בבית.
כך אני מרגיש לגבי 1954. השנה המכוערת ביותר במאה ה-20. מאוחר מדי ללוות שיירות לירושלים או לרוץ בשוחות של יד מרדכי. להיוולד לתוך הצנע ולשמוע כל החיים כיצד כיבסו את החיתולים על פרימוס.
לא היו בריקדות לטפס עליהן. כולם היו עסוקים במלאכת ההישרדות הכלכלית ובמלחמת הקיום. שנות השישים הגיעו באיחור ניכר ופאתטי, חוץ מכמה מזליסטים שחזרו עם הוריהם משליחות באמריקה והניחו לנו להאזין לג'ימי הנדריקס.
באמריקה היתה 1967 קיץ של אהבה. בישראל היתה מלחמת ששת הימים ומחלת הנפש שבאה בעקבותיה. חוץ מבישראל, 1968 הרעישה את העולם. אולי בכל זאת אחלוק את תחושתי עם אשתי.
היכן, אם לא בחדר המתנה של רופא, אומרים דברים חשובים. אבל היא דפדפה בעלון של בוני היאכטות מקניבאנקפורט וחשבתי שלפעמים יש טעם טוב באיפוק. לא כל מחשבה סוררת שעולה לי בראש צריכה למוטט את עולמו של הזולת. בשביל זה יש עיתונים.
נמאס לי לנשום את אדי המפלט של השנים הטובות. השנים שאני מדבר עליהן, כמו אלו שאבי חי, הן החומרים המדביקים אזרח למולדתו. אזרחים שנתנו, במובן האלמנטרי והפרימיטיבי ביותר של נתינה, הם אלה שקשה להיכנס ביניהם ובין מולדתם.
שנות השישים ברמת גן, למשל, היו נחמדות לעילא, אבל לא שום דבר מכונן, ערכי או חד פעמי. העיר היתה יפה. קריפ ניצי היה מרשים. לא צ'רצ'יל, אבל מרשים. קרמבו היה פואה גרא. יודעי דבר לקחו שתי ואפלות דשנות, הכניסו ביניהן ארטיק שוקולד שוקולד ובמיומנות של מנתחי מוח חילצו את המקל.
לשבת מסביב למדורה בתנועת הנוער
היו כמה שנים, החל מ-1973, שהיינו במרכז העניינים. אבל איזה עניינים מדכאים ושוברי לב הם היו. ועוד שנה אחת טובה ב-1982, עם ההפגנה האלסטית, תלוי בעיני המתבונן, בכיכר מלכי ישראל.
אני מנחש שאילו הייתי היום בישראל, אולי היו מגייסים אותי לכתוב על הבחירות. בישראל. אילו הייתי גבר הייתי מסרב. אם אשב פעם נוספת עם פואד במושב האחורי של מכוניתו ואחשוב על חידודים, דימויים ומשחקי מילים שייטיבו לתאר אותו, אפרוץ בבכי.
גם כי יש גבול לכמה פעמים נגזר על עיתונאי להיות עם פואד במכונית, מסוק, טנק, מסעדה, חאפלה בשדרות, חברת חשמל, מועצה ערבית, המכון לחקר ימים ואגמים, ולהתבונן באגודלים המדהימים שלו ולהתכווץ כל פעם שהוא אומר הזאתי. וגם כי לא יכול להיות שאני רבע מאה בענף הזה ועדיין מראיין את פואד. כמשל כמובן. בחור נחמד, פואד.
אילו היה יאיר לפיד מתמודד למשרה פוליטית, הייתי רואה לעצמי זכות וחובה להתייצב במערכת,
לעלות על מדי ב' ולצאת לעצור אותו. דמוקרטית כמובן. אף שהאופציה הזאת עלתה לראשונה כאן, בדיעבד אינני בטוח שיש לו את האומץ לפוליטיקה. בפוליטיקה אומרים את האמת בפנים ולפיד אינו טוב עם האמת בפנים.
אבל לא הכל אבוד. תמיד האמנתי שאת ההתרגשות הגדולה ביותר, את רכבת השדים של חיי, אמצא באמריקה. אכלתי הרבה צואה בשל האמונה הזאת. לא שאני מתלונן חלילה. אנשים משלמים במזומן על החלטות בחייהם. ודאי לא תאשימו אותי שלפני ארבע שנים, כאשר ארזתי את ביתי, ידעתי שברק אובמה ייבחר לנשיא.
והנה אני פה. על ספה של תקופה שלא משנה מה בדיוק יתרחש בה, היא הולכת להיות אחת התקופות המרגשות, היצירתיות, המשפיעות והגורליות של המאה ה-21. כמוכם , אינני יודע מאיזה כוכב נפל הצעיר המחושב והמתוחכם הזה.
כמוכם, אינני יודע לאן מועדות פניו כנשיאה של אומה שכשלה ונפלה על ברכיה והיא פושטת יד ורגל כאחרונת ההומלסים. אני רק יודע, מהאנשים המתחילים להצטופף סביבו כמו גולות ברזל למגנט, שהולך להיות פה - ואינני זוכר מאיפה נתקע לי בראש המשפט הבא - רצח על ים כנרת.
גם אם יצטנע וילך על המים רק באמבטיה הנשיאותית, אני יודע שהקרב בין כוחות השחור והאור יוכרע בקדנציה הבאה. אי אפשר יהיה להחזיר את האומה הזאת לחיים נורמליים בלי לשפוך דם. זה לא ייגמר בדם. זה יתחיל בדם. יהיה צריך לנסר את וול סטריט בברכיים.
יהיה צריך להעלות משאיות של מנכ"לים ויו"רים על קרחונים ולדחוף אותן אל עבר כיפת הקוטב. יהיה צריך להעמיד למשפט בעוון רצח את ג'ורג' בוש וסגנו דיק צ'ייני. יהיה צריך לתמרן בין שאיפת האיזון והצדק המיידי של השחורים שנשאו אותו לבית הלבן ובין הלבנים שבלעדיהם אין אומה. עם 60 יום עד להשבעתו ושאיפתו המוצהרת ל"נחות תוך כדי ריצה", אני צופה שוושינגטון תהיה יותר מעניינת מ"אבודים", "24" ו"הגברים של שדרות מדיסון" גם יחד. אינך ממנה את רם עמנואל, שהוא הכלאה של פושטק מבת ים ועילוי מהארוורד, ומתפלא שנשמעים מהבית הלבן רעשים של חפצים נשברים.
אחרי כל החמצותי בכרוניקה של 50 השנים האחרונות, קיבלתי ג'וקר. ואני מוכן להחזיק בג'וקר הזה קרוב לחזה וליהנות מכל רגע של פוליטיקה אמיתית על כל הקופה, גם במחיר של כמה טוקבקיסטים שנורא דחוף להם לקרוא לי יורד.
איך אני יודע שיהיה בלגן? במסיבת העיתונאים הראשונה שלו העליב אובמה את ננסי רייגן ואת הסיאנסים שהיא עושה עם בעלה המנוח. זאת היתה מעידה כה קשה, ששנייה אחרי תום המסיבה, הריצו אותו השירות החשאי, עם אקדחים שלופים, אל הטלפון הקרוב כדי שיתקשר לננסי ויבקש סליחה. אינך מעליב כנשיא נבחר ישישה ששברה את האגן שיכולה לתקוע סיכות בבובת וודו שלך.
נא להמתין לטעינת התגובות
