השור של מריל לינץ' אכל לי את הכסף
כשהגענו לארצות הברית שמנו את המזומן בהשקעה סולידית. עכשיו כל מה שאפשר לעשות זה לבהות בלוח האלקטרוני של וול סטריט בטלוויזיה
ואם אני אוכל חריץ פרמזן, כמה פרוסות פרושוטו (כן, מפרמה) וכוס יין בלילה, אני באמת מאמין שהם יכולים להיות האחרונים שלי. אינני שכיר. אין לי תנאים סוציאליים. לא לקחתי לירה מאף אחד ועד לפני שנה חשבתי שוול סטריט זה סרט עם מייקל דאגלס. אין לי סגנון חיים. יש לי חיים. וכאשר הם מעצבנים את הזולת, וזה קורה הרבה, אני סופג את זה כמו גדול. מעט רוק עוד לא הרג אף אחד. או, יס, אמריקה. העיר המוזהבת על הגבעה שמעבי ?רה ישראלים על דעתם. בבית הם בזים לה, למה שהיא מייצגת ולנשיא הנבחר שלה. בניו יורק הם בוזזים את החנויות ושפתיהם קוצפות.
משנות העשרים של המאה שעברה היתה למשפחתנו מאפייה. לא קוזה נוסטרה. לחם. רבי סבי, סבי, אבי. לא אני. אבי הביט בי פעם אחת ושם אותי על מטוס לאמריקה. מאפייה, כמו עסקים אחרים של השכבה הבורגנית, וזה מה שהיינו למרות שאמי התעקשה על זעיר-בורגנים, מנהלת את עסקיה בבנק. לבנק יש סניפים אזוריים עם מנהלים שחלה עליהם חובת רוטציה. כדי שלא יתאהבו בלקוחות, אבל אני חושד שבעיקר כדי שלא ימצאו דרכים לחלוב את הבנק.
בפעם הראשונה שהגעתי לבנק כבר לא היתה מאפייה. זה לא היה באותה עיר ולא נכנסתי כמו גביר שמחזור משפחתו מהווה 20 אחוז מנפח עסקי הבנק. שלחו אותי למנהל הראשי. התיישבתי נכלם. אף אחד לא אוהב שמחזיקים אותו בביצים. ודאי לא בדיכוטומיה הישראלית של פעם: שהוצאנו יותר מאשר השתכרנו.
שמו של אדוני? שאל המנהל. אמרתי לו. על זה נאמר "אורו פניו". של אבנר? שאל. אמרתי שכן. איזו טרגדיה, אמר וצקצק בלשונו כאילו היה מות אבי אבידה אישית. הנהנתי בראשי, מנסה להקל על המועקה. תוך חמש דקות היה חדרו מלא בצמרת הבנק. נשים וגברים. כל האנשים הללו, שבמציאות ישראלית של פעם עשו
חמש שנים מאז לא הייתי בבנק. לא פתחתי הצהרות. לא קראתי מכתבים. לעתים רחוקות היתה מתקשרת הממונה על התיק שלי ולוחשת לי שאפעס, נוצר איזה חוסר התאמה זמני בין הכנסה להוצאה. תמכרי ניירות, אמרתי לה. לא טוב עכשיו, אמרה. אז מה את מציעה? דבירי מציע להגדיל את מסגרת האשראי. אז הגדלנו. את מי מצאנו מחכה לנו צוהל בסניף החדש כאשר עברנו דירה? את דבירי. בריביירה הצרפתית אין מראה יפה מזה.
החלטתי לתת לך מסגרת אשראי שאני נותן לעסקים, אמר. אתה פירמה. בבית שאלה אותי אשתי מה עם הריבית. לא שהיא ידעה את כל העובדות. כשעזבנו, היתה לנו מסגרת אשראי של מדינה בעולם השלישי.
אם יש משהו שמוציא אותי מדעתי, זה המראה האנונימי, העמום, הלא מעוניין והמרוחק של הכספריות בבנק בבלו-היל, בית ויקטוריאני מתוק שהייתי שמח לחיות בו. MAI, אני אומר, מיברג. אה יס, מיסטר מיב?רג. אם לא תוסיף כסף לא נוכל לכסות את התשלום הבא של המשכנתה. בגלל האקלים הצפוני לא קשה להעסיק טלרים קהי לב וקפואי רגש. זה בא עם הטריטוריה. אבל היתה לנו מאפייה, אני שח לה בצחוק. כמה מעניין, היא אומרת.
מעולם לא הייתי מושקע בבורסה. התנגדותי לא היתה עקרונית. אני רק מתרחק מדברים שאינני מבין בהם ושעלולים לעלות לי את כל כספי. כאשר הגענו לכאן לפני מספר שנים עם המעות שליקטנו ממכירות כל רכושנו, היית זורק דולר לדאו ג'ונס ומקבל חזרה עשרה. חוץ מזה, לא היה היכן להחנות את המזומן. אז השקענו. סולידי כמובן.
לא משנה מה משדרים בטלוויזיה, על המסך קרוע חלון קטן ובו מקטע של הלוח האלקטרוני מהבורסה. אני מביט בו, מבין את גודל האסון, אך טרם התעמקתי בכיצד זה קשור אליי, מכיוון שמעולם לא הייתי בבורסה. אני מכיר את המונח capitulation, כניעה . יש מצב שהבורסה יורדת לערכים שבהם השחקנים הקשוחים ביותר נאלצים לברוח. אתה חופן את המעט שנותר לך, מוכר אותו בהפסד ניכר ונמלט. אם לא תעשה את זה, השקעתך תימחק. עלי ושתי, הקירח בעל משקפי התכלת מסי-אן-אן, לא חושב שאנחנו קרובים לנקודת ההתכה, מכיוון שהשוק עולה ויורד.
זה מצבי הפסיבי לחלוטין, חוסר היכולת להשפיע על התהליך וריחו השרוף של הכסף, שמעצבן אותי.ו-60 ימי ההמתנה המטומטמים והמיותרים להשבעתו של אובמה. אנשים יכולים להתרושש בזמן הזה. בצר לי, אני חושב איפה דבירי כשאני צריך אותו.
נא להמתין לטעינת התגובות
