ביי מיסטר טמבורין
גסיסת העיתונות וסרט חדש על חייו מציתים מחדש את הגעגועים לד"ר האנטר ס. תומפסון
הרגע הקולנועי הזה כה חמקמק בסיקוונס שנבנה אל הקתרזיס הצפוי של מותו, שאחרי שעה של תיעוד מכמיר של דעיכת יכולתו המאגית, נדמה שעורך הסרט שכח לנקות כמה מאלה הנקראים בעגה פלש-פריימס, חשופים ומוארים מדי, לפני שהוא שב לצבעים הקודרים שהופכים את הצפייה לכה קשה ומייאשת.
"הבחירה במועד המוות", אומר חואן תומפסון, בנו היחיד, "היתה סתמית לכאורה, אבל כל כך האנטר".
צהרי יום חורף שטוף שמש בוודי קריק, קולורדו; סמוך לאספן שבה נופש גם ארי שביט מ"הארץ", אולי בכיר האנטי ניו ג'ורנליזם הישראלי מהאסכולה זוכת הפרסים של דבר דבור על אופניו; המשפחה הקטנה בחדר הסמוך, כולל נכדו וראלף סטדמן, המאייר הוולשי, שהיה אדם נורמלי ומאייר נורמטיבי לפני שתומפסון הזמין אותו לתעד את הקנטאקי דרבי, מרוץ הסוסים היוקרתי; היה שקט. אפילו הטווסים המשוגעים חדלו מקריאות הבאנשי התכופות שלהם והתכנסו בכלוביהם; רגע מותו של תומפסון נשמע כמו ספר כבד שנפל על רצפת העץ בחדרו. סטדמן מדגים כיצד נופל ספר כבד.
ועד שעיכלו השאר את שקרה, הרים חואן את האקדח בקוטר 44, יצא למרפסת וירה שלוש פעמים באוויר, מטח פרידה מאביו, העיתונאי שכולם ידעו שכך ימות רק לא ידעו מתי. במטבח, החמ"ל של תומפסון, היה תלוי פתק לא חדש בכתב ידו. "לא משנה מה, לא לצלצל 911", מספר שירותי החירום באמריקה.
החברים הגיעו. אחד מהם השריף. עשו מה שעושים חברים הנקראים לנקות אחרי אירוע
אינני בכיין. אני קוטר, מריר, ביקורתי, מורבידי. דימויים נוטים לשדוד את אישיותו האמיתית של אדם. מי שראה אותי בוכה - שיקום. אבל כאשר "גונזו" מדמם אל סופו מול המסך הביתי, מוסווה בחשכת חדר הטלוויזיה שלי הפונה לפינת הסמורגסבורד של צבאי ואיילות הבוקר, הבאים לאכול את סוף עגבניות הקיץ שלנו, אני בוכה. דמעות מפתיעות שאינן חמות בצינת החדר, זולגות על לחיי ואני מסתיר את פניי, כפי שאני עושה גם כאשר אני צוחק, שרק לא יראו.
זה מוזר. תומפסון מת כבר שלוש שנים וחגיגות הפרידה שלי כללו קריאת כל הביוגרפיות, חיטוט מחודש בכתביו, צפייה מחודשת בסרטים התיעודיים שנעשו עליו ובשני הפיצ'רים הדרמטיים; "פחד ותיעוב בלאס וגאס" המוכר עם ג'וני דפ, ו"היכן שהבופאלו משוטט" הנידח, עם ביל מארי. הבכי כאילו מפתיע, כי על אמי טרם הספקתי לבכות. וכאשר אני נרגע, אני תוהה למה עכשיו ולמה כך, והתשובה באה אליי יומיים לאחר מכן מול הטלוויזיה, כאשר ברק אובמה מציג במסיבת העיתונאים היומית את שרת החוץ החדשה, הילארי קלינטון.
מבחינת תומפסון, הכל נגמר עם בחירתו ב-2000 של ג'ורג' בוש. ברוע נכלולי כזה לא יכול היה תומפסון להיאבק. זה היה חסר תועלת. ולא רק זאת. הוא כבר היה חולה, כמו המינגוויי בשעתו, שצילום שלו נקלט בעין המצלמה כאשר היא חולפת על פני המטבח. הסמים הקלים והקשים, והמסקלין ואמפולות האתר, והקוקאין וההרואין, ובקבוק של וויילד טרקי ביום. והעצמות השבורות והכבד הנימוש בתת תפקוד, ודלקות הפרקים והמאמץ העילאי והמיותר בעצם, להניח את כפות הרגליים על הרצפה בבוקר.
יותר מכל היה זה אובדן התקווה. כל חייו חיפש את לבו של החלום האמריקני, אבל ב-72' עם תבוסתו של ג'ורג' מקגאוורן לניקסון, הוא ראה את המפלצת מכרסמת את עצמות החלום ויונקת את לשדו. אחר כך הוא שב לחיים בנאום של ג'ימי קרטר ב-74' והספיק לעזור לקלינטון להיבחר, ושם הוא כיבה מנוע. השאר היה פארש.
בכיתי משום שבחירת אובמה היתה מדליקה אותו ועוזרת לו לסיים את חייו עם "מיסטר טמבורין", השיר האהוב עליו, במקום עם "בלדה לאיש רזה". כאשר חזר מהוועידה הדמוקרטית בשיקגו ב-68', אחרי שהקלגסים של ראש העיר דיילי פוצצו את המפגינים הצעירים במכות רצח באלות שלופות וקתות רובים שעה שיוברט האמפרי זכה במועמדות המפלגה, הניח תומפסון את ראשו בחיקה של סונדי, אשתו הראשונה, ובכה כאשר סיפר לה כיצד הוצא החלום האמריקאי להורג במכות בשיקגו. בידי הדמוקרטים.
האמת, זה ג'וב כפוי טובה, להסביר בגילי המופלג ובאיחור של 35 שנה, ניו ג'ורנליזם מהו. נורא לא בא לי. השאלה הזאת, שרודפת אותי במיילים פעמיים בחודש, היא כה עצלה, כה נרפית, כה מעידה על סוג של פיגור שכלי וחוסר סקרנות אינטלקטואלית, שאינני רואה סיבה טובה אחת מדוע עליי לענות עליה.
עבור שני דולר באמזון פלוס דמי משלוח, יקבל כל סקרן הביתה עותק משומש ומצהיב של "ניו ג'ורנליזם", הקובץ הראשון, עם הקדמה מאלפת, מושחזת ונהדרת מאת טום וולף, 58 עמודים כולה. מתוכם עמוד אחד מסביר את המושג שלו אני מוכן להקדיש כאן משפט בלבד: ניו ג'ורנליזם הוא זן של עיתונות שהתגבש בארצות הברית בתחילת שנות השבעים, ז'אנר שבו הופך העיתונאי מאותה מכונת דיווח משמימה ואובייקטיבית, למשתתף בכתבה המתאר את הקורות אותו בגוף ראשון עם שימוש אגרסיבי במילה אני.
הז'אנר החדש שינה את האופן שבו חשבה אמריקה על עצמה, מכיוון שהאפקט היה כמו השלכת רימון הלם אל הקונפורמיזם התפל, האיזון הקדוש והדיווח העובדתי. את הז'אנר החדש הזה הרחיב האנטר תומפסון לתת-ז'אנר שלו קרא "גונזו" ושסימנו הגרפי אגרוף קפוץ עם שני אגודלים ופגיון. מה לא ברור. חוץ מוולף, שלא יכל להתאפק ושמא גם היה ראוי, תומפסון הוא היחיד ששתיים מכתבותיו מופיעות באסופה הראשונה של הניו-ג'ורנליזם.
ההסבר היותר אהוב עלי הוא שעיתונאים שהיו מסוגלים לכתיבה ספרותית לכל דבר, מה שנקרא לעתים רומן, התאפקו, בניגוד לעמיתיהם. הם שמרו את יכולותיהם הספרותיות, התיאוריות, המנתחות באיזמל, המבריקות והמצחיקות, למרכולתם העיתונאית, מכיוון שבזמנם עוד לא היה בון טון לספוד לעיתונות ולרוץ למו"לים עם רעיון לכתב יד שטרם הבשיל לטקסט.
הם חשבו שהתיעוד, הנון-פיקשן, החיפוש אחרי החלומות, האמריקני, הישראלי או ההודי, הם ההתרחשות הספרותית האמיתית, ולא רומן טיסה עם מתכונים אגביים לפטריות בשמנת. מישהו עשה לי חשבון פעם שבשנת כתיבה ממוצעת היה ההספק שלי (אינני מתכוון להעיד על האיכות) שווה לשני ספרים לא רזים במספר המילים. מה שאומר שבניהול אחר הייתי יכול לכתוב עד היום 50 ספרים. זאת תזה מעניינת, אבל לא אותי. זה נכון שעיתונאים טובים הפכו לסופרים מרתקים. אבל השליחות הייתה עיתונות. על הסלע הזה הם התרסקו.
אם אספור בשליחותכם 20 ספרים של תומפסון, רק אחד מהם, דק גזרה וצנום, הוא סיפורת. "יומן הרום". מה זה ספר רע, מזעזע. כאשר הניו ג'ורנליזם הופיע לראשונה בזירה, בעיתונים שונים, סופרים כסול בלו, פיליפ רות' וג'ו הלר לא ידעו את נפשם מאימה. אף אחד לא עשה שפגטים והתעמלות קרקע מרהיבה כמו הניו ג'ורנליסטים. הם הפחידו קוראים וסופרים כאחד. וגם עורכים שצברו שעות רבות על השטיח אצל המו"ל בניסיון לשכנע אותו שזה מה שקורה.
זאת הפעם האחרונה שאני כותב על האנטר תומפסון וניו ג'ורנליזם. עד כאן. אני עושה את זה 25 שנה והדבר היחיד שהשגתי, עם עזרה, היה תרגומו לעברית של "פחד ותיעוב בלאס וגאס" בהוצאת פן לפני עשר שנים בדיוק. זה היה תוצר אהבתם של רחל פן, יהונתן פן ואורי לוטן המנוח, שתרגם לעברית. הכל היה שם. הספר הנפלא במלוא הדרו. האיורים של סטדמן. מילון מונחים. ביוגרפיה וביבליוגרפיה של תומפסון. מי שרצה להרחיב את החלון ולעבור דרך המראות לצד השני, היה מוזמן. על פי מספר המהדורות שנדפסו, נראה שהספר נקלט כמיני-קאלט. מדי פעם מזכיר מישהו את תומפסון.
שלחתי פעם עיתונאית להקליט הרצאה שנתן נחום ברנע על האנטר תומפסון וניו ג'ורנליזם. הניסיון לייחס לברנע, עם כל הכבוד, מושב בזודיאק של הניו-ז'ו, הוא עניין משעשע למדי. ברנע עיתונאי חשוב עם סטיות תקן מטרידות ופגם דיבור חינני, אבל הוא תופס עצמו ברצינות גדולה מכדי להיות ניו-ז'ו ובוודאי אין לו את הרקע ההזייתי והמסומם שהיה לתומפסון.
ערכתי את ההרצאה ופרסמתי אותה בעיתון בחתימת ברנע. באותם ימים ובאותם הקשרים, שהיו עוינות נטו, זאת היתה פעולת גרילה ברוטלית למדי נגד הכוכב של העיתון של המדינה. לא היתה לו רגל משפטית לעמוד עליה, אבל ברנע הקים קול צעקה. הטענה היתה שהצגנו את עיתונאי ידיעות אחרונות ככותב של ירחון שולי.
מעצם הגדרתו, ניתן להבין כי הניו ג'ורנליזם כבר אינו מה שהיה. הוא בעיקר לא חדש. עדיין ימצאו מי שחושבים שמשפט מתרוצץ של 300 מילה ללא סימני פיסוק הוא הדבר הכי מעמיד בעיתונות. אבל תמיד יש מי שמזהים מגמה רק בלוויה שלה.
לעתים אני מציץ בדברים שכתבתי לפני 20 שנה וצמרמורת של בושה חורשת את גבי. לפעמים נדמה לי שהייתי אמור לזכות ביותר כבוד. לא פרס ישראל חלילה. הוא לא ניתן ליורדים. אולי איזה סוקולוב קטן. הבעיה עם קוראים ישראלים היא שהם אינם מפרגנים לעצמם הנאה. שלא לדבר על הטינה שהם מכלכלים נגד עיתונות ועיתונאים. מאריק איינשטיין צפונה.
ניו ג'ורנליזם מושתת על השימוש במילה "אני". אינך יכול להיות חלק מההתרחשות, לפעמים ההתרחשות עצמה כי כה משעמם בלעדיך, בלי להשתמש באני. זה לא עובד. אחרי 20 שנה בדרכים עם פוליטיקאים ישראלים, ובישראל יש יותר מאשר בחירות פעם בארבע שנים, אתה חייב להיות דפוק בשכל כדי להגיש לקורא, שגם נפשו נקעה מהחשודים הרגילים שהם גם המועמדים, את אותן אבחנות מחוממות ותיאורים חלודים.
אחרי X שעות ברק אין לך ברירה, אלא אם אתה בוחר למעול בתפקידך, אלא לכתוב את שאתה חושב או מנחש שקורה מאחורי העיניים החשדניות, הפה הקפוץ ובמבומי פוגות של באך במכונית. לשוב ולהשליך על הקורא את שקרא כבר אלף פעמים, הוא חטא שאין עליו מחילה. וזה בדיוק מה שהאנטר תומפסון סירב לעשות. כמו שאומר עליו בסרט אחד מאנשיו של המועמד לשעבר מקגאוורן: "תיאורו של תומפסון את קמפיין הבחירות ב-72' הוא הכי פחות מדויק אבל הכי אמיתי".
ספק האם יש עיתונות בעולם שכותרותיה היומיות כה עבשות, מוכרות ומכות את הקורא בזפטה מעלפת של דז'ה-וו, יותר מאשר העיתונות הישראלית. נכון. זאת המציאות שמכתיבה את הכותרות והטקסטים והיאוש הקיומי של המחזוריות הבלתי נגמרת שלה. פלסטינים. קסאמים. חלוקת ירושלים. החזרת הרמה. המתנחלים. הנתב"ג. אהרוני. נינט. יודה. יאיר. פוליטיקאים מושחתים. חמין אוכלים פעמיים בחורף ולא כל שבת.
הדרך היחידה להציל את מחזה השעמום הטראגי הזה ולהתחרות באמצעי התקשורת הזריזים יותר היא לתת לאיכות הכתיבה, לבעלי הדעות הבלתי שגרתיות, לאמיצים ולאלה שלא עושים חשבון, להוביל את ההסתערות האחרונה בקרב האחרון. אבל לא זה הכיוון. המגמה היא לדברר את ההפרשות המוגלתיות של הטלוויזיה ולשסף אותן באותה עת, ולנסות לכתוב על ציפי לבני כעל אישה נורמטיבית ולא כעל מפלצת שאפתנית שתעשה הכל כדי להגיע לכיסא. אולי זה יהיה פחות מדויק, אבל הרבה יותר מעניין.
מצד שני, כבר אין לנו את האנטר תומפסון (פעם אחרונה חבר) שיאמר את האמת המרה על העיתונות: "העיתונות היא כנופיה של מתרוממים רעי לב. עיתונאות אינה מקצוע או עסק. עיתונאות היא מפלטם הזול של הנמושות והלא יוצלחים. דלת מזויפת לצדם האחורי של החיים, חור מזוהם, שטוף שתן, שנסתם ברובו בהוראת המפקח על איכות הבנייה, אבל נותר בו מספיק עומק כדי לאפשר לקבצן שעל המדרכה להזדחל לתוכו ולאונן כמו שימפנזה בכלוב". לא שהבנתי את זה, אבל אני מסכים עם כל מילה.
