כבר הסתיו עכשיו: חצבים פורחים
רגע לפני שהחצב מסיים את תפקידו השנתי, קחו מקל וחפשו אותו ברחבי הארץ. הצמח שבעלי חיים אינם אוכלים ושבני האדם משתמשים בסגולותיו לרפואה. אמא ירוקה

החצב הנו בן למשפחת היקינטונים. שורשיו ארוכים וחזקים, ומגיעים לעומק של שלושה –ארבעה מטרים. הם מסוגלים לחדור דרך סדקי סלעים ולהרחיבם על מנת להגיע לקרקע לחה. ייתכן שבשל תכונה זו ניתן לו שמו, שכן הוא "חוצב בסלע". בצלו הגדול של החצב אוגר מים וחומרי מזון, וגם כאשר הוא מתייבש כליל ונדמה כי לא נותר לו זכר, יש לו מספיק אנרגיה לפריחה מחודשת. תפרחת החצב המרשימה בצורת עמוד ומגיעה לגובה של יותר ממטר. היא נפתחת בהדרגה מלמטה למעלה, וצבעם הלבן של פרחיה מושכים אליהם גם בלילה את החרקים.
צמח החצב מכיל חומרים רעילים וחריפים, וזו הסיבה שאינו נאכל על ידי בעלי חיים. אולם, האדם מצא בכל זאת שיטות להפיק ממנו תרופות, משקאות חריפים, רעל עכברים ואף דבש הנחשב למשובח.
ברפואה המודרנית יעיל הצמח לריפוי אסטמה, שיעול ודלקת ריאות. כמו כן, ניתן להפיק ממנו חומרים מגבירי השתנה ומעוררי הקאה, אך עיקר השימוש בו הוא לריפוי מחלות לב. ברפואה העממית נמצא לחצב שימוש נרחב יותר, כגון: טיפול בפצעים בקרקפת, בטחורים, במחלות עור, בפצעים עמוקים ובשברים.
אגדה על החצב חושפת תכונה נוספת שלו. באחד מביקוריו עבר שר הפרחים בארמון המלך וגילה המון איכרים זעומים וצועקים. כששאל לפשר המהומה, הסבירה לו נערה ענייה כי אין סימני גבול בין חלקות האיכרים, וכל שנה בעונת הקציר פורצות קטטות ביניהם על רקע של הסגת גבול.

המלך הציע כד מלא מטבעות זהב למי שימצא פיתרון. אחד האנשים הציע להקיף כל חלקה בחומת לבנים, אך האיכרים דחו אותה כיוון שלא כולם יכלו לממן חומה שכזאת. שאל שר הפרחים את הנערה הענייה מה היתה עושה לו זכתה בכד הזהב, והיא השיבה לו שמשום שהחורף בפתח הייתה קונה נעליים לכל הילדים היחפים כמותה.
חייך שר הפרחים וביקש שתאמר למלך כי על האיכרים לשתול חצבים בין חלקה לחלקה. כך הם עשו, ובבוא הגשמים הצמיח החצב עלים ירוקים,
אבל זה לא סוף הסיפור. בימות הקיץ היוקד נבלו עלי החצב, ובהגיע הסתו שוב קם שאון גדול. אז הרגיעה הנערה את האיכרים, והבטיחה להם שבקרוב ממש יפריחו החצבים פרחים לבנים וגבולותיהם יחזרו לקדמותם. שמחו האיכרים, ומאז ועד היום מסמלת פריחת החצב אות לאיכרים שמגיע הסתו והזמן לחרוש את שדותיהם.