הנה, הלוויתן האחרון
האם הילדים של היום והדורות הבאים יראו לוויתנים רק באנציקלופדיות ובמוזיאונים למדע? הסביבה בעיניים של אמא, שרוצה שבנה יספוג את עולם הטבע כפי שהיא עצמה חוותה בצעירותה. אמא מים
לווייתן גדול סנפיר. גיל ארבל
נכון שאין הוא היצור היחיד העומד להיכחד, אבל לליאם שלי, חובב טבע נלהב, תמיד מופיע ברק בעיניים כשמדובר בלוויתנים ובדולפינים (שאגב, שייכים לאותה משפחה). ואתם יודעים מה? אין לי ספק שישנם עוד ילדים כמוהו.
הערצת יונקים ימיים אלה גורמת לי לתהות מה יש בהם ששובה כל כך את לבו של ילד כבר בגיל הרך. מה תורם לדימוי החיובי שלהם בעיניו? תסכימו איתי שאכן יש בהם מן הקסם והאקזוטיות. מבנה גופם ייחודי ונבדל מיתר הדגים ושוכני הים. צורת פיהם לעיתים מזכירה חיוך אנושי (במיוחד זו של הדולפין ולוויתן האורקה) והם אינם משרים אווירת סכנה או איום על האדם. לפיכך, הלוויתניים משדרים שלווה, חוכמה, עוצמה, תמימות, טוהר וביטחון, בניגוד לבעלי חיים ימיים אחרים.
אני נזכרת בדינוזאורים ושואלת את עצמי האם ילדיי והדורות הבאים יראו לווייתנים רק באנציקלופדיות? במוזיאונים למדע? בסרטי קולנוע? כמה חבל. זה יהיה פספוס ענק. האם אוכל להישיר אליהם מבט ולספר להם שהיצורים היפים הללו נעלמו מן העולם בגללנו, בני האדם?
לא חושבת שאוכל. הרי לא על הציד לבדו נופלת אוכלוסיית הלווייתנים. בל נטעה. התנהגותנו תורמת לכך לא פחות. המפעלים המזהמים והזרמת מי השפכים לים הורסים להם את הבית. האשפה והלכלוך שאנו מותירים אחרינו לאחר רחצה בחוף הים הם אסון אקולוגי. בקיבת לוויתן שנפלט מן הים לחוף שפיים ב- 2002 נמצאו ארבעה קילוגרמים וחצי של שקיות פלסטיק – דבר שהביא למותו. האם גם את זה הלווייתנים צריכים לבלוע? תרתי משמע.
הילד דורש תשובה
אני שוב תוהה. האם "להציל את הכדור" יישאר בגדר סלוגן? איזו מורשת אנו כהורים מורישים לילדינו? אל תשכחו שילדים דורשים תשובה ומתישהו ניאלץ לתת להם תשובה שתניח את דעתם.
בגיל מאוחר יותר, כשהילדים גדלים, הם נחשפים לספרי קריאה מדעיים ולתכניות טבע טלוויזיוניות. שם הם לומדים שבני משפחת הלווייתנים אינטליגנטיים מאוד, תקשורתיים ובעלי יכולת למידה גבוהה ביותר. ילדים שהתמזל מזלם אף מתוודעים לכך מוחשית במופעי הראווה ב- sea world שבסן דייגו ובאורלנדו, למשל.
לוויתן אלבינו נדיר צילום: רויטרס
המרתק הוא שהערצת הגיל הרך את משפחת הלווייתנים היא בלתי תלויית ידע או מידע. מה בנוסף יכולה להיות הסיבה? בספרי הילדים בארץ ישנם סיפורים בודדים על לווייתנים, ושם דמותם מעוררת אמפטיה ואת רחמיו של הקורא הצעיר. ב"כספיון" הלוויתן מאבד את הוריו, או מאבד כיוון ונסחף אל החוף
("הלוויתן והשבלול", "הלוויתן ואני"). בסיפור נוסף מתבגר הלוויתן ועוזב את אמו ("תני הלוויתן הקטן"). הקורא המודאג רוצה לעזור ולהציל את הלוויתן. אחרי הכל, איך אפשר לא להזדהות עם יצור כזה שניתן לרכוב עליו במצולות? איך אפשר לוותר על שותף לטיול עם שבלול סביב העולם?
נא להמתין לטעינת התגובות
