מותר לשנות שבועה, בזהירות
פרופ' אסא כשר סבור שמראש לא היה מקום לחייב הקרבת החיים בשבועה לצה"ל ומציע נוסח חלופי
ההחלטה על השבעת החיילים היא אחת ההחלטות הראשונות של מדינת ישראל. פקודת צבא הגנה לישראל, תש"ח – 1948, היא מיום י"ז באייר תש"ח, מן השבוע השני להקמת המדינה, והיא קובעת, בין השאר: "כל אדם המשרת בצה"ל חייב להישבע שבועת אמונים למדינת ישראל, לחוקתה ולשלטונותיה המוסמכים".
השבועה היא "למדינת ישראל", שזה עתה קמה, כמדינתו הדמוקרטית של העם היהודי. השבועה היא ל"חוקתה" של המדינה (ולא "לחוקיה", כפי שהנוסח מופיע בציטוטים רבים מספור), מפני שבמגילת העצמאות, שנקראה בטקס ההכרזה על הקמת המדינה, נאמר שלא יאוחר מה-1 באוקטובר 1948 תהיה למדינה חוקה, הקובעת מטבעה את עקרונות היסוד של המשטר, להם אמור החייל להיות נאמן.
השבועה היא "לשלטונותיה המוסמכים" של המדינה, כדי לבטל את התופעה של נאמנות החיילים לגופים לא-ממלכתיים, לתנועות רעיוניות או למפלגות, תופעה שמקורה בתקופה של "המדינה בדרך", התקופה של ההגנה והפלמ"ח והאצ"ל והלח"י.
נוסח השבועה עצמה נקבע באחת מן ההחלטות הראשונות של ממשלת ישראל הראשונה. עיקרו של הנוסח הזה לקוח משבועת האמונים לארגון ההגנה. ההיסטוריה של השבועה היא, איפוא, ארוכה מן ההיסטוריה של המדינה עצמה. לטעמי, ראוי להיזהר בשינוי הנוסח הזה כשם שראוי להיזהר בכל טקסט היסטורי, בעל שורשים עמוקים ונגיעה ברוח ההקמה של המדינה ובדרך אליה.
ראוי להיזהר בשינוי הנוסח, אבל מותר להעלות את האפשרות הזאת, לדון בה וגם לשנות. אני עצמי עשיתי זאת פעם. כשהרמטכ"ל אהוד ברק אישר את "רוח צה"ל – ערכים וכללי יסוד", הקוד האתי של צה"ל, לאחר שלוש שנות הכנה ודיונים אחדים בפורום המטה הכללי, התקבלה גם ההצעה שלי לשנות את השבועה ולהוסיף לה, בנוסח מסוים, את הנאמנות ל"רוח צה"ל". ואכן החל תהליך שינוי, שהוא בסמכות המטכ"ל, אולם הוא נעצר בהוראת הרמטכ"ל החדש דאז, אמנון ליפקין-שחק.
כשם שסברתי אז, כך אני סבור היום, כי יש מקום
אין מקום להוסיף התחייבות לקבלת עול בלעדי של משמעת צה"ל או של המדינה, חוקתה ושלטונותיה המוסמכים. בענייני הרכוש הפרטי שלו החייל רשאי לקבל על עצמו את עול ההסדרים של הקיבוץ שלו, מבלי לפגוע בזה בשבועת האמונים שלו לצה"ל, בלי לכרסם בה כמלוא הנימה. כיוצא בזה, החייל יכול לקבל על עצמו את עול ההלכה של רב מסוים, ככל שמדובר במאכלים כשרים לפסח. המילים "בביצוע כל משימה שתוטל עלי" מוציאות את הרבנים המטיפים לסירוב כזה או אחר מן התמונה של ביצוע משימה צבאית כלשהי.
ולבסוף, סוגיית ההקרבה. מזה עשרות בשנים אני מסביר, בהרצאות ובכתב, באוניברסיטה ובצבא, כי הנוסח של השבועה "הנני נשבע... להקדיש כל כוחותיי ואף להקריב את חיי", ששורשיו היסטוריים, הוא נוסח פגום. שום חייל לא אמור לקחת על עצמו התחייבות להקריב את חייו, גם לא הלוחמים, גם לא הסיירות של הלוחמים. צה"ל הוא היחיד בצבאות העולם שבין ערכיו גם ערך "חיי אדם". אני גאה בזה, כולנו רשאים להתגאות בזה. ערך השמירה על חיי אדם עולה מכל המסורות שביסוד "רוח צה"ל".
הדבקות במשימה צבאית מחייבת, לעתים קרובות, סיכון חיי חיילים. מותר לסכן חיי חיילים, ככל שהדבר הכרחי לשם ביצוע המשימה, שהיא כשלעצמה חיונית לשם הגנה על אזרחים ועל מדינתם. סיכון חיי חיילים עלול להביא לידי כך שחיילים נפגעים. זהו אסון שאין גדול ממנו, אבל לעתים אין ממנו מנוס.
בצבא של מדינה דמוקרטית יש מקום להסתכנות מושכלת, יש הצדקה לשליחת חיילים למשימות מסוכנות, אבל אין מקום לערך ההקרבה, לשליחת חיילים למשימות התאבדות. חיילים נשלחים לבצע משימות שהם מסוגלים לבצע אותן תוך כדי הסתכנות, שהיא חשש מעשי לנפגעים. בצבא של מדינה דמוקרטית, ועוד יותר מזה בצבאה של מדינה יהודית ודמוקרטית, חיילים לא נשלחים להתאבד.
לפיכך, יש טעם בהצעה לשנות את נוסח השבועה ובמקום "להקדיש כל כוחותיי ואף להקריב את חיי" לומר "להקדיש את כל כוחותיי, עד כדי חירוף הנפש", מילים המשקפות במדויק את רוח צה"ל.
פרופ' אסא כשר היה מכותבי הקוד האתי של צה"ל. הוא מלמד אתיקה צבאית במכללות של צה"ל. ספרו "אתיקה צבאית" זכה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית.
נא להמתין לטעינת התגובות
