עלייה לצורך ירידה
מיכל צעדה ברגל מאתיופיה, אך כשהמים לא זורמים, הדירה צפופה וקוראים לה "כושית" - התסכול מכרסם. והיא לא לבד. שנה בלי רווחה, כתבה רביעית בסדרה
- קיצצו לדניאל את החלום - כתבה ראשונה בסדרה
- ומי יעזור לעובדת הסוציאלית? - כתבה שנייה בסדרה
- אבא לגמרי לבד - כתבה שלישית בסדרה
החלום על ירושלים התפוצץ והפך למציאות אחרת לגמרי. "לפני כשבועיים היה פיצוץ בצנרת של הדירה, ומאז אנחנו בלי מים בבית", מספרת מיכל בעצב. "כבר כמעט שבועיים שהמים לא זורמים בברז, ואני אוגרת אותם בכלים במטבח. היה כאן אינסטלטור פעם אחת, עקר את המרצפות ובדק, אבל לא תיקן והלך. כל יום אומרים לי מחר".
בזמן שמיכל מחייגת שוב ושוב, ירון בן השנה, עטוף בשכבות של בגדים כי קר בדירה, משחק על השטיח. המראה רחוק מלהיות מלבב. שכונה בלב העיר באר-שבע, כשהכניסה לבניין מכוסה בערימות של זבל. ציורי גרפיטי מעטרים את הקירות, צינורות חלודים נמשכים לאורכם, ובחדר המדרגות אין תאורה. החלונות הפרוצים בבניין מכניסים כמויות אדירות של מים פנימה החורף אמנם רק התחיל, אך המעקה כבר חלוד. ארונות החשמל פרוצים ומהווים סכנה ברורה לילדים.
בכל יום עולים מיכל ובני משפחתה עד הקומה הרביעית ללא מעלית, כדי להצטופף בדירת שני החדרים והסלון קטן, "כי זה מה שחברת עמידר נתנה". הצפיפות בלתי נסבלת, בעוד החדרים הקטנים ממילא עמוסים במיטות קומותיים מכל צד, וההורים מתחלקים גם הם בחדר אחד עם הילדים הקטנים, פשוט כי אין מקום. הסלון הפך להיות גם שולחן עבודה ואפילו מגרש המשחקים, כי בחוץ אין אחד כזה ועבריינים רבים מסתובבים ברחובות. "אני מפחדת שיפגעו בילדים, אז רוב הזמן הם בבית", מסבירה מיכל.
צילום: דייגו מיטלברג. עריכה: שלומית חביב
מיכל, שעלתה לארץ כבר בגיל 14, משתדלת לחייך ולהביט על חצי הכוס המלאה, אבל זו משימה מאתגרת במיוחד כשהמציאות טופחת על פניה מדי יום. "עבדתי עשר שנים במפעל הטקסטיל 'בגיר', והכל היה בסדר עד שהוא נסגר לפני כחמש שנים", היא מתארת. "הלכתי לקורס של לשכת התעסוקה וסיימתי עם תעודה של מטפלת בילדים. זה החלום שלי, רק לטפל בילדים בגן. אבל הם אומרים שאני לא מתאימה. מאז במשך חמש שנים אני מובטלת. אני לא מקבלת הבטחת הכנסה כי הם אמרו שבעלי מרוויח מעל 3,000 שקל. גם הוא היה מובטל, אבל לפני חודשיים הוא התחיל לעבוד אצל קבלן חשמל והוא מרוויח 4,000 שקלים".
במהלך השיחה מקישה על דלת הדירה אסתר, עובדת סוציאלית מעמותת עלמי"א (העמותה לקידום המשפחה והילד בקהילה האתיופית בישראל) הפועלת במימון הג'וינט ונדבנים נוספים. גננות מוסמכות מהקהילה האתיופית מגיעות פעם בשבוע לבית המשפחה, מהוות אוזן קשבת לבעיות, משוחחות עם האם על נושאים בסדר היום הציבורי, ומשחקת במשחקי הפעלה עם הילדים הקטנים, כדי למלא את החלל שמותירים החברה והרשויות במדינה.
הפצע של מיכל הוא פצע עמוק יותר מכפי שניתן לתאר בטקסט או בתמונות. זהו פצע שלא יגליד,
מיכל מדגישה כי זו לא הפעם הראשונה שדבר דומה לזה קורה לה. "הגיע הזמן שיתייחסו אלינו כשווים בין שווים", היא אומרת. "שיפסיקו לקרוא לנו כושים או אתיופים. אנחנו בני אדם כמו כולם. הבן שלי יתגייס בעוד כמה שנים לצה"ל ואני מאוד מקווה שיקבלו אותו כמו כל הילדים".
היום אחר הצהריים שוב יחזרו הילדים הביתה מבית הספר, יעלו בחדר המדרגות החשוך, המוצף במים, ויזהרו שלא להחליק בו, יצטופפו בדירה קטנה ויהפכו אותה למגרש המשחקים הקטן. ואם יהיו צמאים, תרד אמא לפתוח את הברז הראשי והבית יוצף במים, העיקר שיוכלו לשתות או לשטוף כלים. מקלחת? זו כבר דרישה מוגזמת. לא בבית. רק אצל הקרובים. עד שמישהו יתעורר ויבין שזו לא רק הבעיה של מיכל, אלא של עוד משפחות רבות הפזורות ברחבי העיר ומקבלות מעמד של "נחותים".
עד כה לא התקבלה תגובה מחברת "עמידר".
הבעיה של מיכל, ולמעשה של עוד רבים כל-כך מקהילת יוצאי אתיופיה בישראל, לבטח אינה חדשה לעמותות שקמו במטרה לסייע לבני העדה. אחת מהמרכזיות שבהן, האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה, מתמקדת בשני נושאים עיקריים: תעסוקה וחינוך.
"אנחנו מנסים לצמצם את הפערים החינוכיים והתעסוקתיים בין יוצאי אתיופיה לכלל החברה הישראלית", מסביר טל האס, המנהל את יחידת המחקר והאסטרטגיה באגודה היושבת בירושלים, מעין מיקום סמלי בעיר שהיתה בראש שאיפתם של העולים מאתיופיה.
לצד ניסיונות לפעול בכנסת להקמת לובי שיסייע בחקיקה למען הקהילה, פועלת האגודה בקרב העולים עצמם. "לא די לקיים פעילות עבור הקהילה, זה מחייב העצמה קהילתית כדי שתהיה פעילות בשטח על-ידי האנשים, להעמידם על הרגליים", מבהיר האס. "הרצון הוא לקדם כוח של פעילים קהילתיים, שיוכלו להוביל את העניינים".
באופן טבעי, מתמקדת הפעילות במקומות בהם מרוכזים יוצאי אתיופיה. אך באופן הרבה פחות נהיר, מדובר בעיקר בפריפריה. "לא בהכרח גיאוגרפית, כי אם בעיקר חברתית", מציין האס. "למשל ברחובות, שבשכונות שלה מתגוררים רבים מהעדה".
האס מפרט על התנדבותם של בני הנוער למען הקהילה שהם באים ממנה, אך כשמגיעים לדבר על הפעילות שנעשית מול הכנסת, הוא הרבה פחות אופטימי. "יש כוונה, זה לא שלא נעשה דבר ואין רצון, אך יחד עם זאת הפעילות לא קולעת למקומות הנכונים", הוא מנסה לעמוד על מקור הבעיה. "לא נותנים את המענה הנכון והנדרש, לפעמים זה תקציב, לפעמים חוסר יעילות. למשל, לא פעם נתקלתי בכך שמשקיעים הרבה כסף במחקרים של משרד החינוך, אך בפועל זה לא מגיע למקומות הנכונים".
את דבריו הוא מנמק בהוכחה פשוטה: המציאות. "עובדה שהדברים נשארים כמות שהם", אומר האס. "הושקע המון כסף בדירות למשפחות, אך מה לגבי החלמאות שנלווית לכך, בעצם זה שהם גרים באותו מקום ומרוכזים בגטאות של יוצאי אתיופיה?"
על השאלה באיזה שלב בדיוק נעשו הטעויות בשיקול הדעת ועל ידי מי, קשה לו לענות, אך דבר אחד ברור מבחינתו: לאור הפניות מהקהילה שהוא נתקל בהן מדי יום - היה ראוי שתהיה יד מכוונת.
הפניות מהקהילה, הוא מספר, אמנם מגוונות, אך בעלות קו אחיד וברור של מצוקה. "לא פעם מדובר בנושאים של קשיי היומיום", הוא מתאר. "אנחנו משתדלים לתת מענה ממוקד ומיידי, על-ידי עובדי היחידה, ואם צריך גם על-ידי הפנייה לגורמים מקצועיים אחרים. פונים אלינו בנושאי דיור, חינוך, תעסוקה. ויש לא מעט פונים".
ריבוי הפניות מעלה תהייה להיכן נעלמו גורמי הרווחה הרשמיים. "מתעלמים? את זה אני לא יודע", הוא אומר. "אבל לא יודעים להתמודד או חסרים להם כלים? בהחלט".
הדברים הללו מעוררים מיד את המחשבה על הטרגדיה שאירעה שלשום בחולון, כאשר על פי החשד רצח בעל אתיופי את אשתו ההרה וניסה להתאבד. "זהו מקרי חמישי השנה, בדיוק היום ספרתי", מגולל האס את הסטטיסטיקה העגומה, ובהחלט המדאיגה לבאות. "שמנו לב שמדובר בחתך מאוד מסוים – גברים בגילאי 40, שעלו לפני שנים מועטות".
האס מנסה לאפיין את הבעיה כקשיי הסתגלות, לאור השוני התרבותי וערעור מעמד הגברים לעומת זה שהיה להם באתיופיה. תפקידם של גורמי הרווחה, הוא טוען, הוא לסייע בהתמודדות. "בראש ובראשונה צריך להיות גישור על המשבר. עם כל הרצון הטוב, לא ניתן המענה הנכון".
לכל כיוון שלא נסתכל אליו במדינת ישראל, אם רק נתאמץ נראה סביבנו עוול חברתי. השנה החלטנו ב-nrg מעריב לסכם את השנה האזרחית מזווית מעט שונה – מהזווית האזרחית המקומית. עשרות אלפי אזרחים סבלו בשנת 2006, כמו גם בשנים קודמות, מקיפוח ומקשיים שונים.
סיפורה של מיכל שהובא כאן מאיר את בעיית קהילת יוצאי אתיופיה בישראל. בשבוע האחרון הבאנו כאן את סיפורו של דניאל בן ה-9, ילד אוטיסט שקיצוץ בקצבה שלו מסכן את הגשמת חלומותיו, את סיפורה של יעל (שם בדוי), עובדת סוציאלית שכל יום מרגישה עובדת סוג ב', ואת סיפורו של דב אינגבר, אב חד-הורי שנאבק עם שכר מינימום.
מחר נביא את סיפורו של האזרח הקטן שקיבל דוח חניה שהוציא אותו מדעתו.
בהכנת הידיעה השתתפה דוידה גינטר
נא להמתין לטעינת התגובות
