ומי יעזור לעובדת הסוציאלית?
יעל כ"כ התרגשה כשמצאה משרה כעובדת סוציאלית בעירייה, שהיא לא שמה לב שהיא עובדת סוג ב'. והיא לא היחידה. שנה בלי רווחה - כתבה שנייה בסדרה
יעל היא עובדת סוציאלית במחלקה לשירותים חברתיים באחת העיריות בישראל. מדי יום היא פוגשת משפחות במצוקה כלכלית וילדים ונוער בסיכון, שרואים בה את נקודת האור האחרונה שתביא את חייהם למסלול נורמלי. היא מנסה לעזור להם ככל יכולתה, אבל גם היא יודעת שיום אחד היא תאלץ לנטוש אותם, ולהתחיל לחשוב על איך היא דואגת לעצמה.
במחלקת הרווחה של העירייה בה עובדת יעל מועסקים עשרות עובדים סוציאליים. כ-20% מהם, כמוה, הם עובדי עמותות – מה שכולנו מכנים עובדי חברות כוח אדם או עובדי קבלן. רשויות מקומיות רבות שוכרות את שירותיהן של חברות קבלן, שמספקות להן את העובדות הסוציאליות כשירות, כמו עשרות אלפי מאבטחים ועובדי ניקיון. לעירייה זה עולה פחות, חברות הקבלן גוזרות קופון והעובדות עצמן אוכלות את הלב.
"כשראיתי את תלוש המשכורת הראשון שקיבלתי גיליתי שבכלל לא מצויינת שם דרגת שכר", מתארת יעל את הרגע שהבינה שהתנאים הסוציאליים שלה שונים לחלוטין משל העובדים הסוציאלים האחרים שהם עובדי עירייה. "אני מקבלת חצי מימי החופשה שהם מקבלים, אין לי קרן פנסיה וקרן השתלמות כמו להם, אין לי תמריץ לעובדי רווחה (תוספת של כ-7% מהשכר – א.ג), אני לא זכאית לגמול השתלמות, אין תוספת ביגוד ולא שולחים אותי לכל ההשתלמויות".
במחלקת הרווחה כולם יודעים שיש עובדים ששווים פחות, אבל אף אחד לא מדבר על זה. והשתיקה לפעמים משכיחה. "בחלק מהחגים מזמינים את כל העובדים לקבל מתנה", יעל משתפת בסיפור קטן שאומר הכל. "אנחנו, עובדי הקבלן, יודעים שהמתנות האלה לא בשבילנו. שאר העובדים מתלהבים, מדברים על המתנות, ולפעמים באים לשאול אותי מה אני חושבת על המתנה. לוקח להם רגע להיזכר ואז להגיד במבוכה 'אה… את לא עובדת עירייה'".
יעל סיימה את לימודיה האקדמים לפני שנים ספורות, וחיפשה תפקיד בו תוכל לממש את מה שהתרגלה לעשות כל חייה – לעזור לאחרים. "הגעתי לראיון עבודה במחלקת הרווחה של העירייה, קיבלו אותי ואמרו לי שעליי לחתום על חוזה מול מעסיק אחר – עמותה", היא משחזרת. "לא הבנתי בזה כלום, לא הסבירו לי את ההבדל בין עובד עמותה לעובד עירייה. אמרתי לעצמי שיש לי מזל שהצלחתי למצוא עבודה".
רק אחרי כמה שבועות בעבודה היא התחילה להבין שהיא בעצם עובדת סוג ב', למרות שהיא עושה את אותו התפקיד כמו כל העובדים הסוציאלים האחרים
"פתאום קלטתי שגם אם אני אעבוד 30 שנה, השכר שלי יישאר אותו דבר", היא אומרת. "קביעות אני לא אקבל לעולם, ויכולים לפטר אותי מהיום להיום. הרגשתי פראיירית ופתי, כי לא הייתי מודעת להבדלים האלה. לא היה מי שיסביר לי על כך, וגם היום אין מי שיילחם עבור הזכויות שלי. את העובדים האחרים בעירייה זה בטח לא מעניין".
תנאי ההעסקה האלה מביאים לתחלופה עצומה של עובדים סוציאלים שהם עובדי קבלן ברשויות המקומיות. רבים מהם רק מחכים להזדמנות למצוא משרה בתנאים קצת פחות מביישים. את המחיר משלמים גם הנזקקים, שחלקם מודעים היטב לקשיים של אלה שמנסים לעזור להם להתמודד עם הקשיים.
"אני מטפלת בהרבה משפחות שההכנסה שלהן דומה לשלי, והם יודעים שאנחנו לעיתים במצב כמו שלהם", היא אומרת, ומספרת שכל יום המטופלים שלה חוששים ששוב תנטוש אותם העובדת הסוציאלית באמצע הטיפול.
"כשהתחלתי לעבוד כאן החלפתי עובדת סוציאלית שעזבה אחרי חודשים ספורים בגלל התנאים", היא אומרת. "חטפתי את כל התסכול של המטופלים שהיא עזבה באמצע. הם אמרו לי 'כל יומיים מחליפים עובדת, אין לנו כוח לספר את כל הסיפור מההתחלה, אתם לא רציניים, אתם לא עוזרים בכלום'. לאנשים כאלה במיוחד קשה לרכוש אמון בכל פעם מחדש".
כשיעל מספרת על מצבה, היא חוזרת שוב ושוב על התחושה אותה היא מגדירה "סוג ב'". "אין לי עתיד פה, אין לי ביטחון כלכלי ואני חיה כל יום באי ודאות", היא מתארת את ההרגשה. אבל כמו עובדים סוציאלים רבים במצבה, בינתיים היא מתמקדת במחשבה על המטופלים, ולא על עצמה. עם זאת, ברור לה שיום אחד המצב ייאלץ להשתנות. "בגלל התנאים, אני לא מרגישה מחויבות להישאר כאן", היא מסבירה. "יגיע יום שאצטרך לחשוב על עצמי ולא על המטופלים".
כשהיא נשאלת מדוע היא לא נאבקת במעסיקיה, מנסה לשנות משהו, היא מחייכת בייאוש. "אם אבוא לבקש אפילו שינוי קטן בתנאים שלי, זה רק ישפיע לרעה על היחס אליי כאן", היא מנבאת, ומסבירה במשפט אחד את הסיבה שאלפים כמוה מרגישים מתוסכלים, אבל לא עושים דבר.
קשה לדעת בוודאות כמה עובדים בישראל הם עובדי חברות כוח אדם, כיוון שאין מי שאוסף נתונים מדויקים על הנושא. עם זאת, ההערכה המקובלת היא כי כ-10% מהשכירים במשק הם עובדי קבלן. שיעור זה גבוה פי שלושה מהשיעור הממוצע של עובדי הקבלן במדינות מפותחות. שיעור עובדי הקבלן בקרב העובדים הסוציאליים עומד, על פי ההערכות, על כ-20%.
חברות כוח האדם פועלות מכורח חוק העסקה על-ידי קבלני כוח אדם משנת 1996. חברות ורשויות רבות מקיימות מכרז למתן שירותים שונים, וחברות הקבלן השונות מתמודדות תוך שהן מציעות את המחיר הנמוך ביותר שהן יכולות. כדי לצמצם בעלויות – מצמצמים בדרך כלל בתנאי העסקתם של העובדים. עובדים רבים מפוטרים אחרי כשנה כדי שלא ייאלצו לתת להם קביעות, ואחרי זמן קצר הם מועסקים שוב.
מחקר גישוש שנערך לאחרונה באוניברסיטת בן-גוריון, בראשותו של ד"ר רוני קאופמן, ביקש, לראשונה בישראל, להשוות בין העובדים הסוציאליים שהם עובדי קבלן ובין עובדים סוציאליים שהם עובדי מדינה. המחקר, שמתפרסם כאן לראשונה, מאשר את קיומו של הפער הגדול בין התנאים להם זוכים עובדי שתי הקבוצות.
כך, לדוגמה, בעוד עובדי המדינה כולם זוכים לימי הבראה, ימי חופשה וימי מחלה, רק 37% מעובדי חברות כוח האדם זוכים לימי הבראה, 6% זוכים לימי חופשה ו-9% לימי מחלה. קרן פנסיה, שגם אותה מקבלים כל עובדי המדינה, היא נחלתם של 29% בלבד מעובדי חברות כוח האדם. לכן אין זה פלא שבעוד ותק עובדי המדינה הממוצע במקום העבודה עומד על כמעט שש שנים, הוותק של עובדי חברות כוח האדם הממוצע עומד על חצי מזה - שלוש שנים בלבד.
החוק אמור היה לפתור חלק מהבעיות האלה. סעיף שהתווסף לחוק העסקה על-ידי קבלני כוח אדם בשנת 2000, קובע כי "לא יועסק עובד של חברת כוח אדם אצל מעסיק בפועל לתקופה העולה על תשעה חודשים רצופים". עו"ד רפי אניספלד, ממחלקת ההדרכה בחברת "מחשבות", מסביר כי הסעיף הזה אמור להבטיח שאחרי תשעה חודשים במקום עבודה מסוים, עובד הקבלן ייקלט אצל המעסיק כעובד מהשורה, ויזכה לזכויות כמו שאר העובדים. אבל בישראל, כוונה לחוד ומעשים לחוד. "מאז שנחקק הסעיף הזה, הוא מוקפא בכל פעם מחדש במסגרת חוק ההסדרים", אומר עו"ד אניספלד.
"החוק קובע עוד כי אם יש הסכם קיבוצי באותו מקום עבודה, הוא חייב לחול גם על עובד הקבלן", ממשיך עו"ד אניספלד. "אבל כולם מצפצפים על זה. אפשר לנסות לתבוע את המעסיקים, אבל כמעט כולם מפחדים להיפגע". המדינה, מסביר עו"ד אניספלד, מעסיקה אלפי עובדים דרך חברות קבלן כדי לעקוף את תקנון שירות המדינה המבטיח לעובדים זכויות רבות.
לכל עובד, גם אם הוא עובד קבלן, מגיעות הזכויות המינימליות הקבועות בחוק כמו תשלום שכר מינימום, ימי חופשה ומחלה, דמי נסיעות ועוד. חברות קבלן רבות, שמעסיקות עובדים חלשים ולא תמיד מודעים, מצמצמות עוד יותר את העלויות כשאפילו את התנאים המינימליים הן לא מעניקות.
"אפשר לתבוע את הקבלן, ולעיתים גם את המזמין (המקום בו העובד עובד בפועל - א.ג)", מייעץ עו"ד אניספלד. "כבר היו מקרים שבית הדין לעבודה פסק כי האחריות על הפרת הזכויות היא של מזמין העבודה, וגם של חברת כוח האדם".
לכל כיוון שלא נסתכל אליו במדינת ישראל, אם רק נתאמץ נראה סביבנו עוול חברתי. השנה החלטנו ב-nrg מעריב לסכם את השנה האזרחית מזווית מעט שונה – מהזווית האזרחית המקומית. עשרות אלפי אזרחים סבלו בשנת 2006, כמו גם בשנים קודמות, מקיפוח ומקשיים שונים.
סיפורה של יעל שהובא כאן מאיר את בעיית עובדי הקבלן בישראל. אתמול הבאנו את סיפורו של דניאל בן ה-9, ילד אוטיסט שחושש לאבד את חלומותיו בגלל שקוצצה לו הקצבה. מחר נביא את סיפורו דב, אב חד-הורי שבקושי מצליח לגדל את שני ילדיו עם משכורת זעומה.
נא להמתין לטעינת התגובות
