 |
/images/archive/gallery/223/884.jpg ליאור אלפרוביץ
ארכיון  |
|
|
|
|
|
|
| ליאור אלפרוביץ' קורא לזכור לא רק את ההשמדה, אלא גם את החיים שקדמו לה |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שישים שנים חלפו מאז נכנעה גרמניה הנאצית לצבאות בעלות הברית והופסקה ההשמדה השיטתית של יהדות אירופה. שישה מיליוני יהודים נרצחו משום שהיו יהודים, ויהדותם זו הייתה אימתם של הרוצחים, נאצים קנאים, משתפי פעולה וסתם "נגררים". שישים שנים חלפו מאז היתמר ענן האפר האחרון מארובת הקרמטוריום בבירקנאו ואחרון האסירים פשט את כותונת האסירים המפוספסת, נותר עירום ובודד ורק מספר מקועקע על זרועו.
שישים שנים אחרי מתכנסים אזרחי מדינת ישראל לזכור את שאירע בימים האפלים ההם. הרדיו ישדר שירים נוגים. הטלוויזיה תקרין סרטים ב"שחור-לבן", שיראו את המראות המוכרים לכולנו: גדרות, תיל, והמוני אדם בפנים אטומות ומבט מזרה אימה דחוסים בקרונות משא. מובלים כ"צאן שהובל לטבחה". למענם נדליק שש משואות ונשמע קולות עמומים מעבר רחוק שעדיין צרוב בנפשנו. וכן, גם נעמוד דקה אחת ארוכה לזכרם.
המלחמה תמה לפני שישים שנים, אך הדיה עדיין חיים סביבי
וצל השואה עדיין מרחף מעל כולנו. הוא ניבט אליי מעיניי סבתי, שדמעותיה על משפחתה מעולם לא פסקו וזיכרונות העבר מהדהדים משתיקתה, הוא צץ ועולה בכל פעם שאתקל בשם משפחתי, שהוא השם אותו נשאו דודיי בזמן שירו בהם והשליכו את גופותיהם יחד עם כל בני קהילתם אל הבור. הוא נשמע באוזניי מכל עבר ברחוב, מאלו המבקרים "בגטאות" שבגדה המערבית ובעזה וגדר ההפרדה היא להם חומת גטו ורשה, ומאלו העונדים טלאי כתום לדש חולצתם וצווחים "נאצים" כלפי כל עובר אורח.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
לא באיפוק ממלכתי
|
|
|
 |
|
|
|
השואה אופפת אותנו מבעד סמליה, שהפכו לסמני המוסר העיקריים בחיינו - גם אם הקטנים והבזויים ביותר. אויבנו לעולם יהיו ממשיכי ה"נאציזם", ואנו לעולם לא נצעד כ"צאן לטבח". אנו, היהודים הגאים בארצנו, לעולם לא נהיה שוב כמו אלו שאותם אנו רוצים היום לזכור: ששת המיליונים שחיו, פרחו, שגשגו, שיצרו תרבות יהודית אדירה באירופה שהוחרבה בשש שנים. הם, שתמיד ידמו בעינינו לצאן שהולך לטבח.
שישים שנים אחרי, לא כך רוצה אני לזכור אותם. לא "כצאן לטבח" ולא כ"אבק אדם", אלא כיהודים שחיו את חייהם כיהודים וסופם שנרצחו בשל היותם כאלו – יהודים. גם אם כל גבורתם הייתה בכך שסירבו להימלט ובחרו להישאר עם משפחתם, קהילתם ועמם ולמות, או שהומתו כי סרבו לחלל את דתם. ארצה לזכור את העולם בו חיו, שפעם היה ועתה נותר שדה עזוב, את יצירתם הספרותית והגותם הדתית, שנותרה עלומה בספרים עזובים. וכן, גם לדבר בשפתם, שפה היא המרחב התרבותי של האדם, ושפת היידיש שפעם הייתה שפת החיים נשללה יחד עם הגלות והפכה לשפתם של שרידי הניצולים, שרידי הקהילות שהיו ואינן עוד.
עם זקוק לטקסי זיכרון. הוא צריך לכוף את קומתו מול אבותיו שהוקרבו על מזבח קיומו, הוא חייב את הריטואל בכדי להנחיל את תולדות העבר לדורות הבאים. אך לא כך ארצה להנחיל את זיכרון משפחתי לדורות הבאים. לא על ידי עמידה קפואה בת דקותיים ולא על ידי דגל שהורד לחצי התורן בתקיעת חצוצרה רפה. לא, משום שאבותיי הקבורים ביערות ליטא ורוסיה הלבנה לא היו "צאן שהובל לטבחה", ולא, משום שסבתי אינה "אבק אדם".
את משפחתי שלי אזכור בדרכי שלי. אעמוד ואדבר בהם, אספר קבל עם ועולם ביום הזה על עצם היותם, על חייהם ועל מותם. לא באיפוק ממלכתי, על פי כללים שרירותיים, אלא באופן כן ואמיתי. באופן הרלוונטי לחיינו היום, כיהודים החיים בחלקת אלוהים זו ושצל מאורעות העבר עדיין מרחף מעליהם.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | לומד לתואר "מוסמך" בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים
| | | | |
|
|
|
|
|
|
|
