 |
 |
|
|
|
|
|
|
| עשרות אלפים הגיעו לגוש קטיף השבוע להפגין נגד
ההתנתקות. מה אפשר לומר להם שעוד לא אמרו?
אולי שאדם אחד יכול לשנות את העולם. יומן נצרים |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יום שני השבוע, גם הפעם נקראתי כמו כולם לבוא להפגין בעד מקום מגורי.
מועדון האוהדים של גוש קטיף נפגש כמדי שבוע והפעם במגרש הביתי, אגם קטיף. האוהדים לבשו את צבע הקבוצה: כובע צעיף מעיל ילקוט ואפילו עט, הכל בכתום. זמרי הבית הופיעו ואחריהם הנואמים, האוהדים חיזקו איש את רעהו והבטיחו שיבואו גם בפעם הבאה. שירת התקווה הושמעה, דגלי ישראל הונפו, והקהל חזר הביתה, מרוצה.
יש לי חלום ילדות לשאת נאום כיכרות בפני מאה או מאתיים אלף איש. לפיכך הצבתי את עצמי במתחם הסגור לאחמי"ם בקרבת הבמה והצטרפתי לשורת הממתינים לשאת את דבריהם על הבמה. דווקא מקום מעניין, אני מציינת לעצמי, היי אריאל זילבר, בהצלחה בהופעה, היי בנצי ליברמן.
אפי איתם חולף על פני, אני מחליפה מילים עם המנחה ומודיעה להוא ממועצת
יש"ע שבפעם הבאה ישריין לי מקום. הוא מתבלבל לרגע ושואל- על תקן מה, מה התפקיד שלך. חלום ילדות, מה זאת אומרת?
בינתיים אני מתלבטת מה לומר, אממ, אולי את הנוסח הרגיל. אחרי המנחה שיגיד יש כאן עשרות אלפים ועוד מאות אוטובוסים בדרכם לכאן, אעלה בצעד בטוח ואגיד- אדוני ראש הממשלה (הפסקה). תסתכל מסביב על האלפים הרבים שכאן. אנחנו נמשיך להיות כאן. התכנית הזאת לא תעבור.
אמממ... בעצם לא, בנאלי מדי. אני שומעת את זה מגיל עשר.
אולי את נוסחת הראפר: קפיצה לבמה, שיחרור של המקרופון מהסטנד.
חברה מה קורה איתכם יש לכם כח?
בטח! שיגעון.
אז יאללה שרון
אתה יכול להשתגע
עד מחר אנחנו כאן
נתחיל לרקוד קדימה חברה...
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
*
|
|
|
 |
|
|
|
השעה שבע וחצי. רשתות הטלוויזיה מתחילות לשדר את החדשות, משום מה לא מעלים אותי. מקידמת הבמה (טוב, המדרגות זה גם נחשב) אני מישירה מבט אל הקהל ונושאת נאום (בלב...). נאום הכיכרות שלי.
את הקראוון המסכן שלי בנצרים סימנו במפות והפיצו למליוני אנשים בעולם המודאגים ממגורי שם. הם רוצים שאתפנה בכל מחיר.
למה? מה אכפת להם? אפשר כבר לחשוב מי אני?
המקום הקטן הזה עם קבוצת האוהדים שמונה לא יותר ממאתים אלף איש מעניין את כל העולם, בזמן שבמקומות שונים מתרחשים ארועים מסעירים הרבה יותר. העולם יודע שגוש קטיף הוא נקודת מפתח. יש לנו משמעות שאולי אפילו אנחנו לא מבינים את גודלה ואת משמעותה.
אדם אחד יכול לשגע מדינה שלמה אם רק ירצה. מה יכולים לעשות עשרים אלף איש? מה יכולים לעשות מאתיים אלף איש? אנחנו יכולים לשנות את ההסטוריה. וכל אחד מוזמן לעשות זאת, עכשיו. תודה רבה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
על "יומן נצרים"
|
|
|
|
|
|
|
במציאות המורכבת, בין פינוי להתנתקות, מנסה מדי יום רביעי דינה אברמסון להשמיע את קולה ואת קול חבריה בנצרים ובגוש קטיף. | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | פונתה מנצרים, אך נלחמה עד הרגע האחרון על הבית | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
