מתאוששת
שישה חודשים, זה הזמן שלקח לדינה אברמסון לעמוד שוב על רגליה. "לא רוצה להיות קורבן"
- חצי שנה להתנתקות - סיקור מיוחד ב-NRG מעריב
עד לפני כחודש יכולתם לראות אותי משוטטת ברחובות בין ראיון עבודה (בגלל עבודה שאיבדתי) לטופס קבלת מלגה (בשל לימודים שהחמצתי). בין שינוי מקום המגורים בתעודת הזהות, לבין התרוצצות בין דירות עד לזו הנוכחית שמצאתי. החיים התהפכו ואיתם אני, וכל מה שהיה מוכר וברור נעלם יחד עם גוש קטיף.
אחרי הפינוי, יחד עם שאר הצרות, גם הדד ליין של פרויקט הגמר באוניברסיטה הלך והתקרב, וכך מצאתי את עצמי בתל אביב, מחלקת שאלונים במסגרת הפרויקט לעוברים ושבים. הנושא שבחרו חבריי הסטודנטים היה "מצבם החמור של בעלי החיים חסרי הבית בישראל". הסתובבתי ברחובות ושאלתי אנשים אם הם יודעים שבישראל יש חיות חסרות בית. "כן", הם השיבו לי, "וזה חמור מאד". "ומה אתה חושב על מה שקרה בגוש קטיף", העזתי לסנן שאלה אישית. "אין מה לעשות", אמרו האנשים, "אבל כל הכבוד לך שאת דואגת לחיות". בכיתי.
אני רוצה לחיות, לא להיות קורבן
באותו יום הוזמנתי לראיון עם דן מרגלית, שם שאלתי אותו מילא אני במצבי, אבל מה עם משפחות עם ילדים? עם זוגות ששניהם איבדו את מקור פרנסתם?
סיפרתי לו שחוץ ממ-200 משפחות אף אחד לא קיבל עדיין פיצויים, שאנשים צריכים לחשב אם לקנות עוד לחם. אני מרגישה שהפכו אותנו לצד"ל ב' אמרתי לו. אחרי התוכנית הוא שאל בטוב ליבו אם אפשר לתרום לי כסף, בכיתי.
ואז חשבתי על תושבי נצרים ועל תמונת המצב שהצגתי. חשבתי על כך שהמציאות שונה: אולי אני שקועה באומללות קלה, אבל תושבי נצרים מהיום הראשון הודיעו שהם פונים למשימה הלאומית הבאה. יומיים אחרי שעברו לאתר הקרוונים הזמני באריאל הם
חצי שנה להתנתקות זה בדיוק הזמן שלקח לי להתאושש ולעמוד על הרגליים. החלטתי שלהמשיך לחיות במחשבה של "כי הם עשו לי" זו בחירה של להיות קורבן של המציאות או של ממשלת ישראל, ואני רוצה לחיות, לא להיות קורבן.
היום שואלים אותי: את מגוש קטיף? ואו איך את מרגישה? "מצוין", אני אומרת, "החיים מדהימים". הם מביטים בי בתמהון, ואני מחייכת לעצמי. ככה זה- עם ישראל חי, אז גם אני.
נא להמתין לטעינת התגובות
