יומן נצרים - הסוף
דינה אברמסון שרה לחייל שפינה אותה מביתה, ספדה לזיכרונות ולרחובות ועזבה בצער את ביתה
קמתי בבוקר וראיתי דרך החלון איך הרחוב מתמלא במאות חיילים. מה עושים במצב כזה? איך מגיבים? פתאום, לא יודעת למה, יצאו לי שירים. המון שירים על ארץ קטנה שאני אוהבת כל כך.
החיילים הקיפו את הבית ואני שרה להם, אני שרה להם מכל הלב ובכל הרגש. ובינתיים ראיתי את השכנים יוצאים אחד אחד, מוקפים בילדים בוכים, בתרמילים, תיקים, ודגל של המדינה שהם כל כך אוהבים.
אחר כך הגיע לי חייל נחוש ורגיש לחלון. אני שואלת אותו בדמעות איזה שירים הוא אוהב ומצאתי את עצמי שרה איתו כשהדמעות מתערבבות במילים. סיפרתי לו כמה אני אוהבת את הבית שלי ואת כל הזיכרונות היפים שהיו לי, ושרנו ביחד: "אני חייל ואל תבכי לי ילדה, כי אני הוא אדם המחופש לחייל כפות בכתונת משוגעים אז בכי לי ילדה".
קשה היה להיפרד. החלטתי לקחת בקבוק זכוכית ורשמתי דברים. בספונטניות לקחתי גם את העציץ מהחדר ואת שניהם שתלתי באדמה, שיהיה לדורות הבאים. בדרך לבית הכנסת חלפתי על פני הבתים. בכל מקום נשמעו זעקות, כמו בהלוויה אחת גדולה.
זו היתה ההלוויה של ההתיישבות היהודית ברצועה. וכל האנשים היו עצובים ותשושים נפשית מלילות בלי שינה ומבכי בכמויות. אבל הבטתי בהם ודעתי שהם שהם לא שבורים כי הם כאלה, מן אנשים אמיצים שכאלה, אנשים של אמונה.
בשבע בערב כבר עשו רוב המשפחות את דרכן לאריאל. שם יחיו כולם בתוך קרוואנים, אבל רק לתקופה קצרה משום שזהו בעצם קמפוס של המכללה, שהתנדבה לדאוג לתושבים במקום המדינה.
אחר כך התהלכתי ברחובות הריקים מאדם, בשבילים שכל כך אהבתי. מצאתי את עצמי סופדת לזיכרונות ולרחובות, מצלמת הכל באקסטזה, בעיקר חיילים ושוטרים. לפני דקות מספר פינו את המשפחות האחרונות, שהתעקשו עד הסוף להישאר בביתן.
רק משפחת ויזנר תישאר כאן הלילה, להיפרד לאט מהחולות. אצל השכנים, דקה לפני פרידה, ראיתי את אורי בת החמש דוחסת במהירות את החול מהגינה לתוך שקית גדולה. היא קיוותה כנראה שתוכל לקחת את הכל לדרך החדשה.
עדכון אחרון : 23/8/2005 7:54
נא להמתין לטעינת התגובות
