 |
/images/archive/gallery/110/387.jpg גדי טאוב
צילום: נעם וינד  |
|
|
|
|
|
|
| המדינה לא תאבד אם המיעוט המתנחלי ימרוד בה. המיעוט המתנחלי, לעומת זאת, יאבד את המהות הציונית שלו, ויהפוך לחצר חרדית, שהמדינה זרה לו |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כשמביטים לאחור, על היחסים הלא פשוטים של הציונות עם הציונות הדתית, אפשר לזהות מאיפה בא המרד הנוכחי של חלק ממנה נגד מדינת ישראל. פוטנציאלית, לפחות, הוא היה שם מלכתחילה. מפני שבעיני הציונות החילונית מדינה יהודית ודמוקרטית - מקום אחד בעולם שבו היהודים יהיו רוב - היתה המטרה, ואילו בעיני הציונות הדתית אותה מדינה היתה אמצעי, בדרך לדבר חשוב יותר: הגאולה.
כל עוד הגאולה נראתה רחוקה, ההבדלים בפועל לא היו גדולים. אבל אחרי מלחמת ששת הימים היה נדמה לאנשי מרכז הרב שהיא קרובה. כל-כך קרובה שספק עד כמה יש עדיין צורך באמצעי - מדינה יהודית דמוקרטית - כדי להגיע אליה. בזמנו לא הבנו שזה מה שקורה, אבל למעשה זה היה פשרו של מפעל ההתנחלות, שקרם עור וגידים ללא דיון ציבורי, לעתים בלי ידיעתנו, עד שנקבעו "עובדות בשטח." המתנחלים כבר ראו קיצור דרך: לא המדינה הדמוקרטית, אלא האחיזה באדמה תביא אותנו בעיקוף מהיר אל הגאולה.
עומק הפער מתברר היום: הציונות החילונית, גם מימין, מבינה ברובה שאם לא נתנתק, נהפוך למדינה דו-לאומית, והמטרה של הציונות, מדינה דמוקרטית עם רוב יהודי, תאבד. מנקודת מבטו של הגרעין הקשה של המתנחלים, שהלך רחוק, רחוק מדיי, עם האמונה בגאולה-באמצעות-התנחלות, הדבר הוא בלתי נסבל, מפני שהמדינה אינה אלא אמצעי. ועכשיו האמצעי, המדינה, פנה נגד המטרה, הגאולה. אמנם כבר מזמן המטרה לא נראית קרובה, וכבר לא מדברים על פעמי משיח כמו שדיברו במרכז הרב בשנות השבעים והשמונים, אבל הציונות הדתית התרגלה לאחוז בקרני מזבח ההתנחלות. עכשיו ההתנחלות עצמה היא המטרה, והאמצעי, מדינת ישראל, הוא האויב שלה: הם המכבים ואנחנו אנטיוכוס. הם מצדה, ואנחנו הרומאים.
מעט מאוד קולות ברורים, ציוניים באמת נשמעים שם, בצד השני של הקו הירוק. אבל כדאי להקשיב לאלה שבכל זאת נשמעים. אבי גיסר, הרב של עופרה, אמר בראיון עיתונאי עוד לפני פרץ הסרבנות, שהציונות הדתית קיבלה על עצמה את הרעיון שהכלי היחיד הכשר לקיום מצוות יישוב ארץ ישראל, הוא המדינה היהודית הדמוקרטית. צריך, לכן, לקבל את דין החלטת ממשלת ישראל. אם אני מבין אותו נכון, פירוש הדבר לחזור צעד אחורה מן השיכרון שאחז במרכז הרב, תחת הרב צבי יהודה הכהן קוק, לגרסה המתונה יותר של אבא שלו, הראי"ה קוק: אי אפשר לזרוק את האמצעי (המדינה) בדרך אל המטרה (הגאולה.( אם הרב קוק הבן חשב שהוא מחזיק במפת הדרך לגאולה, והפך את האמצעי לכמעט מיותר, גיסר מציע לאנשיו לזכור שבעיני הרב קוק האב האמצעי גם הוא היה קדוש. ה"אמצעי" הוא תנאי לגאולה. לא איזה מכשיר סתם שאפשר להשליך אותו בפזיזות. מפני שהגאולה לא בידינו, היא בידי שמיים, ולא לנו ולא עלינו להחליט על דרכי קיצור.
גיסר מבטא, נדמה לי, את תחושת רוב הציבור שלו, כאשר הוא מחזיר את הגאולה למקומה הראוי. מעטים עוד חושבים שהיא או-טו-טו כאן. אבל מעטים מתוך הציבור הזה מוכנים גם להסיק את המסקנה שהוא מציע: שאם הציונות הדתית חושבת שהיא יכולה להיפטר מן "האמצעי" היא עושה טעות הרת גורל.
המדינה לא תאבד אם המיעוט המתנחלי ימרוד בה. אלה דיבורי סרק. המתנחלים הדתיים הם שני אחוזים מתוכנו. לא יותר. יש לנו מיעוטים גדולים יותר שאינם ציוניים. הציונות החילונית תשרוד את המשבר. מה שיקרה לציונות הדתית עצמה, לעומת זאת, יהיה קשה הרבה יותר מסתם ויתור על ההתנחלות. זה יהיה ויתור על חלקה בתנועה הציונית, שהוא גם ויתור על התיאולוגיה של הראי"ה קוק.
במילים פשוטות יותר: אם המתנחלים לא יחזרו פיזית מהשטחים לישראל, הם גם לא יחזרו פוליטית, אידיאולוגית ורוחנית, לציונות. ואם הם לא יחזרו אל הציונות, הם יישארו גם עם שוקת אמונית שבורה. אין לה היום לציונות הדתית מנהיג דתי בשיעור קומתו של הרב קוק. רחוק מזה. היא מתחבאת תחת אדרתם הקלושה של רבנים קיצוניים. אבל אם לא תקום לה לפחות הנהגה פוליטית בעלת שיעור קומה, היא תהפוך לעוד חצר חרדית, חצרו של קוק הבן, שהמדינה היהודית תהיה זרה לה.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
|
 | |  | | היסטוריון, סופר ועיתונאי. מלמד בחוג לתקשורת ובבית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית בירושלים. ספרו "המרד השפוף" עוסק בתרבות ישראלית בת זמננו. | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
