זיג-זג משפטי
גדי טאוב על מערכת המשפט שעשתה לעצמה מנהג לתקן את בחירות הציבור בקלפי ע"י הדחת פוליטיקאים
אבל קשה לבוא בטענות לאזרח שיתקשה להאמין בנקיונו של ההליך המתנהל נגד ראש הממשלה. לכן כדאי שהפעם יהיו בידי הפרקליטות ראיות מוצקות ויציבות, אם היא עתידה להגיש כתב אישום. המייחלים להתפטרותו של אולמרט מצביעים על מספר החקירות נגדו כעדות מספקת לכך שהוא אינו ראוי לתפקיד. אבל האפקט המצטבר של ריבוי החקירות עלול להיות הפוך: כל הרבה רעש וכל כך מעט תוצאות עלולים ליצור רושם שכל זה נובע מהתלהבות החוקרים להאשים לא ממעשיו של הנאשם.
מערכת אכיפת החוק כולה תרמה הרבה למבוכת האזרח נוכח הפרשייה הנוכחית. היא לא מעוררת הרבה אמון לאחרונה, אם לנקוט לשון זהירה. קודם הייתה פרשת קצב. בשלב הראשון הוא תואר כעבריין סידרתי; אחר כך הוא קיבל עסקת טיעון שגיחכה את חומרת העבירות שעליהן דובר; אחר כך הסבירו לנו שאין די הוכחות ולכן פנה היועץ לעסקת טיעון; ואם זה המצב, מה הפלא שאחרי ההודאה הזאת התנער קצב מהעסקה וחזר לנהל קרב משפטי?
מטרידה עוד יותר הייתה פרשת חיים רמון. העובדה שמערכת המשפט, שהביאה להדחת רמון, גם לא הייתה שבעת רצון ממדיניותו כשר המשפטים היתה צריכה לגרום לה לנהוג בזהירות ובשקיפות מרבית, כדי להסיר צל חשד של התערבות פוליטית. לא זה מה שהיא עשתה.
הקביעה של פסק הדין שהחיילת המנושקת לא פלירטטה עם השר נראית מתמיהה על רקע העובדות שפסק הדין עצמו מביא. גם אם היה פלירטוט, השר לא היה צריך להיענות לו. מה שעשה אינו מעורר כבוד. אבל קשה להאשים את מי שיראה בפרשנות הפלילית של כל הפרשה – פלילית עד כדי הדחת שר – החמרה שאינה מובנת מאליה.
אחר כך הסירה מערכת המשפט מן השר את הקלון המתלווה אל הפלילי, והדבר נראה כאילו היא עצמה חשה שהגזימה. והכל הופך צורם עוד יותר, מפני שבעיצומו
כדי שהאזרח מן השורה לא יחשוד שיש כאן שיטה – הדחת פוליטיקאים שלא מוצאים חן בעיני מערכת אכיפת החוק - צריכים בתי המשפט, המשטרה, הפרקליטות, היועץ המשפטי לממשלה ומבקר המדינה לסיים את הפרשה הנוכחית במהירות, ביסודיות ובמקצועיות. מפני שגם הפעם יש שר משפטים שלא מוצא חן בעיני מערכת המשפט. והשר הזה תלוי להמשך כהונתו בהמשך כהונתה של הממשלה.
לא טוב שיישאר באוויר אפילו צל חשד שמערכת שאינה נבחרת עשתה לעצמה מנהג לתקן את הכרעותיו הדמוקרטיות של הציבור, על ידי הדחת פוליטיקאים שאינם מוצאים חן בעיניה.